היום לפני 20 שנה היה יום שבת. אני זוכרת, כי בניגוד לשבתות בהן יכלתי לישון עד מאוחר, בשבת הזאת הייתי צריכה להתעורר מוקדם. אתם מבינים, פורים היה בדיוק מעבר לסיבוב וועד כיתה נפגש לדון בפעילות החברתית למסיבה, ואני הייתי אחת מהמארגנים. אני אפילו זוכרת בדיוק מה לבשתי היום לפני 20 שנה: את הטייטס עם הפרחים הטרופיים בכחול צהוב ואדום, עם חולצת טי שירט ספורטיבית, ומגפי הקרסול של סבתא שלי. רציתי לשדר תכל'ס עבודה עם נוכחות מנהיגה. עניין לא פשוט לכיתה ח'.
זה היה בוקר מדליק. כל הוועד הגיע, וגם כמה מתנדבים. תכננו את הכל לפרטי פרטים. תחנות הפעלה, משחק משלוח מנות..אחר כך, הצגנו החבר'ה שלי את ההופעה שתכננו לתחרות כשרונות צעירים בבית הספר. שנה שעברה זכינו, למרות גילנו הצעיר, והשנה לא התכוונו לוותר על הפרס. שחזרנו את אחת הסצנות מ"דרקולה", אני בתפקיד לוסי, בקטע שתוקעים בה יתד מעץ. אני זוכרת את עצמי, כמו בחוויה חוץ גופית, יושבת על שולחן ומדברת על פעילויות כמו בועות סבון.
אני לא זוכרת כבר אם הופיעו בלעדי או לא. אני בודאי לא זוכרת אם תחנת בועות הסבון זכתה להצלחה מסחררת. אני לא זוכרת מה קיבלתי או נתתי במשלוח מנות של אותה מסיבה, וגם לא למה התכוונתי להתחפש. אבל אני זוכרת את השמש שזרחה כשחזרתי הביתה באותה שבת, היום לפני 20 שנה. ושכשעברתי ליד הבית שלו, מתחתי את החזה וניצניו מעלה, אולי ירד עם הכלבה ויראה אותי.
אבל הוא לא ירד עם הכלבה, ואני לא ראיתי אותו יותר.
אני נזכרת בנאיביות הזאת של גיל 14, בלהכין את עצמך לחלומות קטנים, בלתכנן תכניות גדולות. רק לראות אותו הספיק לי אז. ידעתי שיום יבוא ואגדל. היתה לי סבלנות לחכות ליום שכבר לא אהיה בו כמו אחות קטנה, שיהיה לי מה להציע, בינתיים למדתי מה שיכלתי על החיים. אבל לא הייתי מוכנה לשיעור כזה.
והיתה את הפעם הזאת שביקשתי מאלוהים שלא יתן לי לגדול ולהגיע ליום הזה, ל20 שנה אחרי. שאני לא רוצה להיות כ"כ רחוקה מהנקודה הזאת שבה הזמן קפא עבורו. אם אין אלוהים, אז מדוע אני שומעת את רעמי הצחוק עד לכאן?
*פוסט לרגל 20 שנה למותו של, ולציון סיום כל תקופות האבל שלי. בקרוב שוב הומור.
