פומיקי פה, פומיקי שם

(הכל בסדר, טפו טפו, אפשר לכתוב)

אני כנראה לא צריכה לראות אותו נכנס. לא זקוקה לרחרוח מסביב כדי לחכות לו ולדעת שהוא כבר כאן, לא צריך לחפש. כשהוא נכנס, הגברים הסובבים אותי מזדקפים ומתכווצים, קופאים ומקפצים, פתאום מצחיקים יותר, עירניים יותר, מוכנים יותר לקרב. אני לא צריכה להסתכל לשומקום, הם מכוונים אותי אליו בלי לדעת, בניסיון שלהם להתעלם ממנו, לשמור אותי לעצמם. הוא לא ניגש. אולי זה הדבר הנכון, שאני אבוא אליו, אגיש את עצמי, במיוחד כשזכרים אחרים מסתכלים, כמו בטבע.

בפעם השניה שהוא מגיע, הוא לא אומר לי כלום, לא מברך אותי לשלום, רק נועץ בי מבט חודר חסר חיוך ומצמוץ והודף אותי לעבר חדר השינה. הוא תולש ממני בגדים ופורם את כפתורי מכנסיו, הודף, שותק, אפל. אני מנסה להתנגד, ממלמלת בפולנית "לפחות איזה שלום קטן קודם?"... אני יודעת מה הוא רוצה, וההתנגדות לא עוזרת, ההדיפות החלשות שלי לא זוכות להתיחסות. עד חדר השינה אנחנו כבר חצי מקולפים, והוא לא מסיר ממני את מבטו, ואין שם שעשוע, רק צורך רצחני. אני חשה את התכווצויות העונג והפחד בין רגליי, ומבינה שההתחסדות הזאת שלי לא במקום. מהרגע שנשלף ממני לאחרונה רק רציתי שיחדור אליי שוב, רטובה שעות, חסרת מנוחה, משתוקקת. אני עוזבת את הצדקנות ופוערת עבורו חור חם ולח ומתגעגע, והוא ממשיך לנעוץ בי מבטו, ננעץ בי לכל אורכו, ונסוג אחור ושוב ננעץ, ורק אז הוא נרגע מעט, מחייך לרגע, שותל נשיקה על שפתיי ואומר "שלום קטן".

זיון של 7 דקות מטכ"לי, אורגזמה חזקה, ואחר כך סרט על הספה. ערב שבת סטנדרטי. לחלוטין לגיטימי לזוגות של שנים, להורים לילדים בחדר השני, לסיבוב ראשון. פחות לגיטימי למה-לעזאזל-שיש-בינינו. אני נשארת אופטימית עד שהוא נרדם, אבל התסכול מתחיל להיבנות בתוכי ברעידות של חוסר סיפוק. כל כך התרגלתי שהוא מנקז ממני כאב ומחליף אותו באחר, משכיח ממני סבל על ידי השארת סימנים כואבים, מרכך אותי לעיסה כמו שלשים בצק, והנה אני, עדיין כואבת, עדיין זוכרת, עדיין קשה. כהרגלי בקודש, אם אני לא יכולה להעריץ אותו, להתמסר לו, אני מבקשת להמלט, לנקום, לסגור את הפינה, אבל אני מקשיבה וממתינה, סבלנית וצייתנית, לא מסכנת כלום, לא שוברת. משהו בי אומר שהוא שווה את ההמתנה הזמנית הזאת, אולי. שהזיון הזה הוא כבר לא זיון, הוא פורקן מסוג אחר, אבל במקום להרגיש מוחמאת, אני נעלבת.

הוא אוחז את פניי בשתי ידיים גדולות, אני נושאת את מבטי אליו ועוצמת את עיניי בציפייה מתחננת. מחכה לנשיקה אני רוצה להבלע לו בין השיניים, שיאכל אותי, ילעס וימצוץ ויגלגל אותי בפיו, שפתיים לשון לחיים את כל הפנים, יירק או יבלע - זה לא משנה. אני רוצה נשיקה גדולה וארוכה ורטובה - ומקבלת. כשהוא מפסיק אני מתלוננת "עוד!" הוא צוחק וממשיך עוד קצת אבל אני יודעת שלא משנה כמה זמן הוא יעשה את זה, אני ארצה שימשיך. מתביישת בעצמי, בחשיפת הגעגוע, בפומביות התשוקה שלי אליו, אני נצמדת אליו עוד יותר, מבקשת להבלע בתוך הפה הגדול שלו, להחביא את פניי בפניו, מפניו.

הוא לא מצליח להפסיק להשתין עליי. משתין עליי פיזית ורעיונית, שכלית רגשית וחברתית, בתוך הבית ומחוצה לו, אפילו כאן, במקום היחיד שבו זה יכול להחשב מקובל חברתית ובכלל לא סטיה, הוא לא מצליח להפסיק להשתין עליי. כשנגמר לו השתן, יש ריר ורוק. כשמתייבש הפה, יש קיא ומי ביוב. כשאין מקום בשבילי על הרצפה, לרגליו, הוא הולך למקום אחר. רק בדם שלי הוא מפחד להתמרח, ובצדק. לפעמים אני חושבת שזאת מטאפורה מוצלחת לכל העניין; הוא משתין עליי - אני לא מרגישה מושפלת. לפעמים אני אפילו מרגישה שזה מחזק אותי, מייצב אותי. הוא שאל פעם למה, אני לא מבין למה אני צריך להשפיל אותך כלכך. אני עונה לו, כי אתה מתקשה לסלוח לי על דברים שאני גורמת לך להרגיש. במקום המושפל הזה, גם אני אלפא.