ביום השישי לקילקול המזגן, אני כבר מתקשרת למוקד שירות ישר על הבוקר. סיימתי לרבוץ על הספה ולהעריץ את אגלי הזיעה הנוטפים ממני. אני ילדת מדבר בדם וחם המצב הטבעי שלי, אז כבר שבוע אני שוכבת בשקט בצל בפינה מאווררת, מפוזרת איברים כמו מלאך שלג. אני מבלה שעות בלהסתכל על הבטן שלי כשהיא עולה ויורדת בנשימות, כמו שעשיתי כשהייתי ילדה. אני מפשקת שפתיים ונשיפה ארוכה של אוויר משתחררת, ההבל החם מעבה טיפות על שפתי העליונה. אני מתמתחת, מדמיינת קצת רוח. הנייד מצלצל, אני לא עונה. רק המחשבה על להצמיד את המכשיר החם לאוזן מעייפת, מי-שזה-לא-יהיו עוברים לתיבה הקולית. אני מלטפת בקצות האצבעות חלקים בגופי שאני אוהבת במיוחד, כמו עצמות האגן והקימור של השדיים, מעריצה את עצמי בחום. אני מתהפכת, מרחיקה ברכיים, מתחרטת, מתהפכת חזרה. אני מדמיינת את עצמי במקומות אחרים, בזמנים אחרים, חמים גם הם, מעריצים כולם. אני נרדמת וישנה שינה מתוקה וחמה, כמו שרק אדם חופשי מתחת לתאנתו ישן. אלו ימים טובים למצב רוח מעולה.