מה אני אעשה איתך ילד, מה כבר יש לדבר? אני מעריכה את המחמאה, מה-זה מעריכה, זה נוגע בי במקום עמוק וישן, מאוורר קווי אופי, מזקיף קומה וציצים. עשית לי את היום.
מעניין שכשגברים בגילי או יותר מעקמים את האף בפניי, מאותתים על העדפתם לנשים צעירות יותר, יותר בגילך, ואני לרגע נכווית או נוטה להסכים, תמיד אתה מופיע, תמיד יפה ומצחיק, תמיד מוכן לרצות ואקטיבי, עם צעדים שאתה עוד לומד והזקנים כבר שכחו, עם עור מתוח ולב פתוח. לפעמים אתה מוכר וידוע ולפעמים אתה חדש, ואני תמיד אני, וזה לא נגמר טוב.
אבל חלון ההזדמנויות מפתה ונעים, ואלוהים, כמה הייתי רוצה להציץ לך לנשמה, ולמתוח לך את הקפיץ.
אני רוצה לספר לך את זה, לפני שאני סוגרת עניין, אבל אני יודעת לא לפתוח דלתות שאני לא רוצה לגלות מה מאחוריהן, ואני שותקת. שוב. גם מול העלבון שותקת, גם מול הליטופים. לפחות בעניין הזה אני עקבית יקירי, ותעריך את זה צעצוע מתוק ויפה כמוך, כי זה לא קל גם לי.
ואל תקח את זה אישית, למרות שזה הדבר הכי נורא לומר. אל תיקח את זה אישית אומר שאני לא רואה אותך, ואני לא. אני מצטערת. אני רואה ילדים אחרים, לפנייך, ריקודים אחרים במסיבות רחוקות, סחרורים מעורפלים בזמן ובמרחב, עד שהתזמורת מפסיקה לנגן והאורות נדלקים, אני כבר לא שם, רק צעצועים שבורים ומפוזרים עטויים קורי-זמן.
אתה כל כך יפה עכשיו, מושלם. בדיוק כפי שאתה. עדיין בקופסה, מבריק בניילונים, אני לא פותחת. אני לא רוצה לשבור.
