ואז, בוקר אחד, עם הרבה התראה מוקדמת...
המוח מתעורר לפני הגוף, כמו תמיד. רק שהפעם, במקום ריצודים של חלומות נפרמים, במקום זכרונות של דברים שעליי לעשות, במקום הנינוחות של הגוף הרדום עדיין, במקום זה הלב שלי כואב ולוחץ על הסרעפת, הגוף שלי קפוץ ומתוח, והזכרונות מרים ועוקצים ומסורקסים עד לאסופת חיצי רעל אישיים, שאני לא יכולה לעצור. אני נזכרת ברכבת מהירה של עלבונות ואכזבות, אפילו של דברים שהחלקתי, שסלחתי, שאמרתי שאשכח. דברים שנאמרו מסולפים לכדי שקרים, הבטחות שהופרו, כאבים שחולקו. אני לא שולטת ברכבת הדוהרת הזאת, ואני לא יכולה לעצור אותה או להחזיר אותה למסלול, היא רק צוברת מהירות. הכאב גואה בי ואיתו עוד רגשות איומים. בושה ועלבון, קנאה וזעם, עברה ומשלחת מלאכי רעים. כשהעיניים נפתחות סוף סוף, להביט באור הבוקר, אני רואה רק ניצנוצים של אור דרך הדמעות, הכל מטושטש. "תפסיקי!" אני פוקדת על עצמי ופורצת בבכי, מתגלגלת במבוכה לצד השני להתחבא, רק כדי לגלות שהכרית בצד הזה עוד לחה מדמעות הלילה.
אני בוכה עוד חצי שעה ארבעים דקות ומגרדת את עצמי מהמיטה. לא למקלחת חלילה, אני לא מרגישה בעלת יכולת לגעת בעצמי עכשיו. אתמול הייתי הבחורה הכי יפה בחדר, הטוסיק השווה בעולם, החיוך מהפרסומת. היום אני כלום, אני שומדבר, אני אפס מאופס. אתמול סיבנתי את השדיים שלי כאילו אני מנקה את וינוס ממילו, היום אני לא מביטה במראה אפילו. ישר לספה. אני מדליקה טלוויזיה וממשיכה לבכות מול תכניות הבוקר. הטלפון מצלצל ואני אפילו לא מביטה לראות מי מתקשר, אבל הצלצול מגביר את הבכי, ופרסומת של דגני בוקר גורמת לי לרצות לחתוך ורידים, ואני מרימה את עצמי למצב מאונך ומרתיחה מים לקפה. כשאני מסתכלת על הקומקום ושומעת אותו מתחמם אני נזכרת בביטוי הישן "קומקום שמסתכלים עליו לא רותח לעולם" ומשום מה המשפט הזה מעציב אותי, כאילו בעצמי הייתי קומקום, שצופים בו כל הזמן, ומחממים אותו כל הזמן יותר, ושגם אני לעולם לעולם לא ארתח.
עם הקפה אני עורכת לעצמי משפט שדה, על כל כשלונותיי וטעויותיי, אני מחבקת את הכוס הגדולה בשתי ידיים ומגמדת את עצמי על הספה. כל תכונותיי נמצאות חסרות, אני נמדדת ונמצאת לא ראויה. לא לאהבה, לא לרחמים, לא להתייחסות. אני לא שוכחת לשפוט את עצמי גם על הנפילה הזאת, ועל כל אלו שקדמו לה, ועל כל הפעמים שלא הצלחתי לראות את האור ולא שמחתי כשיכולתי ולא נלחמתי כשהיה לי כוח ולא זכרתי את הדברים ששכחתי. אני שופטת את עצמי גם על הפחדנות האיומה הזאת, שלא נותנת לי את החופש פשוט לשים קץ לדברים, על התקווה הארורה שהיא כמו פלסבו, אבל לא מרפאה כלום. אני מדמיינת מולי את כל האנשים שפגעו בי, כמו רוחות רפאים מהיסודי והחטיבה, מהצבא ומאתמול בפייסבוק, מדגישה שוב ושוב שיש לי סיבה מצוינת להיות ככה, שיש לי את כל הסיבות בעולם להיות ככה.
ושגם אם לא, אין הרבה מה לעשות. המחשבה הזא תמיד מעלה גלים חדשים של בכי. ורדימון תמיד היה מחבק אותי מאחור במצבים האלה, עוצם עיניים. בפעמים שלא הייתי מתנחמת מזה הוא היה תוקע לי אצבע בפופיק בעיניים זוהרות עד שהייתי מתחילה לצחוק. סטאשק היה מביא לי עוגת שוקולד מיוחדת מהקונדיטוריה ההיא, מושיט אותה לפניו כמו מגן שוקולדי. גרגמל היה מקבל את העיני עגל האלה שלא אהבתי והולך על קצות האצבעות כמו באטלר עד שהייתי נרגעת. או מתעצבנת. בכל מקרה זה היה רגש אחר, פעיל יותר.
ולמרות שעברו כבר יותר מ15 שנה, בסוף הסימפוזיון הזה תמיד יש הדרן לורדימון, על כל הפעמים שבכיתי עליו על אבדנו, ודיון ביני לבין עצמי אם טעיתי או לא כשעזבתי, ולמרות שאני כבר שנים באותו מונולוג ותמיד בסופו של דבר אני מתנחמת, תמיד אופרת הדמעות על האהבה הראשונה שלי תופשת אותי לא מוכנה ומעורערת, ואני תוהה אם בכלל הייתי מסוגלת לאהוב מישהו אחר אי פעם, אולי גם זה רק שקר, משהו שאני מספרת לעצמי כדי להמשיך לחפש, לא להתייאש, לא להתחרט.
הבכי על ורדימון הוא כמו סיפתח מוכר של מנגינה ישנה, וממנו צפים ועולים כל הדיסוננסים והדיסטורשנים של החיים שלי, ואני ממשיכה לייסר את עצמי עד שאני מתעייפת. מותשת ונפוחה מדמעות, מיובשת ואדומה, אני ממתינה ללא תנועה לשמש השוקעת, לשעה שבה ניתן לישון שוב, שאוכל לגרד את עצמי מהספה ולחזור למיטה.
המצעים הסתורים, הכרית הלחה מהבוקר, אני מתעלמת מהכל. עוצמת עיניים חזק ומחכה לשינה שתיפול עליי, רצופת חלומות בלהה. הכי נורא, אני חושבת לעצמי, זה אם אצטרך לעבור את כל זה שוב מחר.
