רק שתדע, שאני כן מתגעגעת אליך, שעוד לא הפכת לזכרון בלבד. בייחוד לפעם האחרונה שלנו, לא אמרתי אז, אבל עם הברכיים הענקיות שלך קרעת את הסדין, ולמרות ששמתי לב, המשכתי לישון עליו ככה קרוע עוד כמה לילות, ולהצטער.
לא הרגשתי שזאת הפעם האחרונה שלנו. אני תמיד יודעת שזאת האחרונה, אני תמיד מרגישה את זה מראש, והפעם לא ידעתי, ולא ניצלתי, ולא נפרדתי כמו שצריך. לא ידעתי שלא תחזור, לא ידעתי שתתמסמס כמו גבינת חלומי נרקבת בתוך מיציה, וידעתי שאתה לא אידיוט, גם אני לא לגמרי מטומטמת. אבל איכשהו חשבתי שתתאמץ יותר, שתרים את העגלה שלנו שנתקעה וציריה בבוץ, כי אתה שקבע את הכללים ואתה את הגבולות ואתה את המגבלות ואני הבאתי רק את השטות והצחוק והיופי.
אישה צריכה לפעמים מילה, לא רק חיוך. נהג מונית אמר לי פעם "גבר אוהב עם העיניים, אישה עם האוזניים" ואני יודעת שלא ביקשתי יותר מחיוך, אבל בחייאת, כמה אחריות אפשר להפיל על שדון עם מוח קטן מאוד.
היום התחיל איתי תק"מניק. הוא אמר "אני קיבוצניק" ואני שאלתי "תק"ם או שמוץ?" הוא ענה "תק"ם, מה אני קוקסינל?" ואני עניתי "אז זה לא ילך בינינו" וחלק בי שמח, גם כי יצאתי קוקסינל, וגם כי חשבתי עליך, וחשבתי על שזה סוג של נאמנות מעוותת טיפה, לבייביפייס שלך עם הטפשות הזאת של להוולד במקום הלא-נכון (אתה, לא אני) ולמה לעזאזל לא עלה בדעתך שיום אחד נכיר ואולי כדאי להשאיר פינה אצלך בשבילי כשאגיע.
אני עושה מזה יותר ממה שזה? ממה שזה היה? כי משהו בי יודע שאני שווה את הפינה הזאת, אף אחד לא יודע למלא פינה כמוני, אפילו שאני ראויה להרבה יותר מפינה קטנה בחיים של מישהו אחר. עוד משהו ששנינו יודעים.
אבל שתדע שאני כן מתגעגעת, רק במקרה ותהית, ורק במקרה ואתה הוא זה שחופר לי בבלוג מדי יום.