מהגיגיו של הלא-הוגה

כל מי שמכיר אותי כבר, לבטח ראה את לינק הבלוג באורח פלא מצורף אל הפרופיל שלי, העלה חיוך ענק על פניו (כאילו כרגע ניצח בהתערבות), וישר זינק פנימה לראות מה כותב האדם שתמיד טען שלדום אין מקום בעולם הבלוגרים, ואיך אפשר להשתלח בו על כך שבגד באמונה והקונביקציה שלו.

אז לאלו, רק אקצר ואומר שהבלוג מכיל רק את הנכתב למטה. אני מסביר מדוע דום לא צריך, לא יכול ולא ראוי שיהיה בלוגר. (הייתי רוצה להתעטר בטיעון נאצל כלשהו , אבל האמת מאחורי הסיבה לכתיבה כאן היא כי אני פשוט עצלן מדיי ומנסה לחסוך ממני הסבר כמעט מועתק ומודבק לכל עלמה שתוהה מדוע אחד שיודע למשוך בקולמוס, אינו עושה זאת על פני דפי האתר)

ולאלו שבאמת רוצים להבין את הרקע להצהרתי , שלבטח גורמת לרבים לזוז באי-נוחות בכיסאותיהם, without further ado  :

הסיבה שפוסט לעולם לא יצא ממני (או תגובה או לייק) , היא כי אני מאמין ששולט שכותב בלוג נמשל לקרניבור שזולל קיש ברוקולי. בעברית פשוטה: זו בדיחה עצובה.

בלוגר (בכלוב כמובן,לא במחוזות אומנותיים, מקצועיים או מיועדי -רווח) עושה זאת משתי סיבות עיקריות (NotAll#):

1. פיזור הזין שלו באופן וירטואלי. האדרה עצמית על מנת להניח מלכודת דבש לנשלטות קלות השפעה. בדרך כלל על ידי יצירת סיפורים דוקו-פיקטיביים, מרטיטים, מרטיבים, יצירתיים ומדהימים.

כאשר בסופו של יום הוא עלם חסר ביטחון הנובע ממקום ברור, חוסר ביכולות מולדות שישודרו ויוקרנו אל הנשלטת ללא צורך באוגמנטציות. נסיון בכוח לנכס לעצמו יכולות על ידי שלשול ורבאלי. " אני אעשה לך ככה וככה , ואחרי זה ככה ועוד קצת מהכזה ההוא, ואת תעופי ותרטיבי ותשפריצי ותירטבי, ואני ואני ואני". שום דבר מכל זה לא משדר דומיננטיות , אלא משדר פאתטיות ותחינה ליחס.

תמיד מדהים אותי לראות כתיבה מרשימה, אפילה, מקברית עד לכדי מורבידיות של אדם המנסה להציג עצמו כבלתי-מושג, כדום אלפאי ראשון במעלה, ומייד אחר כך לראות אותו מגיב בעליצות מגוכחת לכל תגובה שנכתבת לו. "כן מאמי, תודה מאמי,  חחחח כפרה, תודה שאת מעלה לי את הקאונטר של הלייקים, חיימי שלי"

2.  הוא עדיין לא סגור על עצמו, ולכן צריך מקום לתעל את מחשבותיו והגיגיו. מעין "יומני היקר" וירטואלי שבו הוא מקווה לתגובות, לעזרה מבחוץ שתעזור לו לעצב את האני-העצמי שלו.

בעוד הוא נשמע ראוי ומתאים ככלי (הבלוג), איני רואה בו כדבר הנכון עבור שולט שאמור להוות את הסלע, העוגן עבור הסאב שלו, אשר רואה אותו ככתובת מעצב דמותה שלה. (והרי אין המעצב מתעצב בעודו מעצב...)

שולט הוא אדם מופנם. לא ממקור של ביישנות, אלא של סגירות נפשית. הבנת האיד והיכולת לאזן עם הסופר-אגו שלו. הבנת השדים שלו והתמודדות עצמית איתם.

שולט מביט אך לא מדבר.

הוא מבצע אך לא מאדיר ביצועי עבר ,פיקטיבים או ריאליים.

הוא לא מתקשר הצלחות ומנופף בהן, אלא פותח כשלים ופגמים בו , עם האדם הנכון , ורק איתו, בדלתיים סגורות.

הוא עושה זאת כחלק ממסע משותף שיעדו ברור, לחשוף את השדים, להבין מה מניע אותם ולהביסם. לצאת אסופים יותר, שלמים יותר, חזקים ומסופקים. כשהשד מורם מעלה, ערוף ראש ומובס.

רעיון הבלוג נתפש בעיניי ככלי לסאב. כלי ראוי , כלי מצוין, שאני ממליץ עליו לסאביות כל הזמן. הרי מה שאמור להיות נעול וחתום אצל הדום, הוא בדיוק הדבר שחסר אצל הסאב ולכן הכלי שראוי ונכון עבור האחד, בהכרח לא יכול ולא צריך להתאים לאחר.

דום אמיתי, אמור בהוויתו ,להביט בכלי הזה ככלי נחות לשימוש וכזה שבוגד בהגדרתו כמקנה-דרך ולא מובל בה.

רובנו ככולנו נמשכים ל"מילה הכתובה" . היא משדרת תחכום, שנינות עושר שכלתני ועומק בפרסונה. אבל יש להבדיל בין המילה הכתובה בבלוג לבין ה"מילה המדוברת" בשיחה או בצ'אט.

באחת ,האדם נמדד בכתיבה אמיתית, בזמן אפס, וללא זמן לערוך את מילותיו ולבדוק את עצמו לפני שהוא לוחץ על הכפתור. ובשניה?  בשניה, הוא יכול להפוך ממגמגם סידרתי ללא עומק ושנינה לרב-אומן לירי שמרטיב ומחשמל בסיפוריו המרטיטים.

המלצתי היא, אם כן ,להבין את העוקץ שבאותה מילה ערוכה, לבין אחותה התאומה שנאמרת בזמן אפס, ולהבין היכן הכח אכן טמון, וחשוב מכך, להישמר ממסקנות מרחיקות לכת ונפילה בשבי/פח.

אסכם,

 באחד הסרטים האהובים עליי, גיבור הסרט אמר: "ההיסטוריה נכתבה על-ידי אלו שפינטזו איך מרגיש שדה הקרב,  הלוחמים שלחמו באותו שדה ,קבורים 2 מטר מתחת לאדמה".