אלוהים, איזו טעות עשיתי.
אני צונחת על השטיח בסלון, הברכיים משתפשפות מהאגרסיביות שבה אני נוחתת, הנייד נשמט לי מהיד בעייפות פתאומית.
רגע קצר של תהילה, של השנינות המופלאה שיוצאת ממני, עוקצת אותו, מתחכמת, מעליבה. רגע קצר שבו לא רק הוא חכם. אני לא מתחנחנת, אני לא קטנה, אני ניצבת מולו בדמות החזקה שלי ויורה לכל הכיוונים.
ולרגע אני מרגישה מוארת, אני מנצחת אותו במילים, אני טובה.
הוא היה צריך לדעת עם מי יש לו עסק, הוא כבר מכיר אותי טוב ויודע שאני לא שולטת בפה שלי. הוא יצחק, עוד רגע הוא יצחק ויגיד לי להגיע אליו. הוא יעניש אותי וזה יכאב, מספיק כדי שאבכה אבל לא מספיק כדי שאלמד את הלקח. הוא יצחק כשהוא יראה אותי בוכה ואני אשתוק כי אני יודעת שמגיע לי. זה המחיר בעבור רגע התהילה שלי.
המחשבות שלי נגדעות ברגע.
הוא לא צוחק, הוא לא מגיב, הוא לא שם.
הדקות עוברות והתהילה שלי נמחצת. ובלי סטירה, בלי הצלפה, בלי יריקה, בלעדיו, אני חוזרת להיות הבובה חסרת התכלית שהייתי בפעם הראשונה שהוא פגש בי ובפעם אחריה ובכל אלפי הפעמים שהוא הביט לי בעיניים וראה את מה שאף אחד אחר לא רואה. תבוסה.
אבל הוא לא פה כדי לראות שהרמתי ידיים, שאני מצטערת, שלא התכוונתי לפגוע בו. זו רק הדרך המעוותת שלי להרגיש שאני עוד שווה. הלוואי שהוא היה פה כדי לאסוף אותי מהשטיח ולקחת אותי אליו לתמיד.
