לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Nola's

לפני חודשיים. שני, 17 ביוני 2019, בשעה 15:56

כל אחד, חייב פעם אחת בחיים, להיות מסורב אהבה.

 

כך נאמר לי, בכל אופן. 

לפני חודשיים. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 19:35

אין אירוע מטופש יותר,

מביך יותר

ושקרי יותר

ממסיבת רווקות קלאסית,

לבחורה כמוני. 

 

לפני חודשיים. חמישי, 13 ביוני 2019, בשעה 01:20

מאחורי כל אדם גדול יש טראומה.

זו מחשבה שאני סוחבת איתי כבר שנים, בכל פעם שאני מוצאת את עצמי מעריכה מישהו אני מיד בודקת את העבר שלו. לפעמים העבר הזה פרוס בויקיפדיה, מספר על התלאות שעבר בחיים, על האנשים שאיבד.

לפעמים אני פשוט יושבת מולו והעיניים שלו חשופות ובוכות. 

וזה מבדיל אותו ממני, לא משנה כמה מוצלחת אהיה.. אני תמיד גם אהיה הבחורה עם החיים המושלמים. 

אז ביקשתי מהיקום שינחית עלי איזו מכה קטנה, צלקת שתאיר את עולמי, שתגרום לי להיות מאותם אנשים שעברו דרך, שתכניס עצב לעיניים שלי והעצב הזה יצמיח אותי גבוה גבוה. 

ביקשתי וקיבלתי.

ואני עצובה כל כך.

לפני חודשיים. שלישי, 11 ביוני 2019, בשעה 13:25

סיפרתי לו היום על הדבר הזה שקרה לי כשהייתי בת 5. הוא הפסיק לדבר לרגע ואז דיבר יותר מדי, באמצע המשפט השלישי הוא השתתק ואז התנצל ואז אמר שלא ישאל יותר. ואני, רק חייכתי ואמרתי שזה בסדר. הכל בסדר.

לא סיפרתי לו את מה שקרה לי בגיל 16, את זה סיפרתי לבחור מהעבודה. נשארנו עד מאוחר והתגלגלה שיחה כזו, הוא סיפר אז גם אני סיפרתי. הוא ישמור את הסוד שלי לנצח.

את הפנטזיה המטורפת ביותר שלי, סיפרתי להוא מלונדון, בחילופי סטודנטים. הוא סחף אותי וגרם לי להרגיש כל כך שייכת בתוך העולם הזה שלו, העולם הזה שעוד רגע אני אברח ממנו חזרה למציאות שלי בארץ.

את החלום הגדול ביותר שלי, שעד היום שמרתי רק לעצמי סיפרתי פה למישהו בכלוב, באיזה לילה קסום של התכתבות עד הבוקר. לא דיברנו מאז. 

הפחד האמיתי שלי הוא שיום אחד כולם יפגשו. אני אכנס הביתה ואמצא את כולם יושבים על כוס קפה בסלון ומחליפים סיפורים.

מרכיבים את התמונה. 

לפני 7 חודשים. רביעי, 16 בינואר 2019, בשעה 02:10

היום באינסטגרם, אתגר חדש, האשטאג #10yearchallenge

מה שנותן לנו, חובבי השיתוף, לגיטיצמיה להעלות תמונות מן העבר, להיזכר איפה היינו ולמצוא בזה דרך לפרגן למי שאנחנו היום. 

אז נפלתי קורבן לטרנד היומי והלכתי לחפש תמונות משנת 2009.. להיזכר רגע מה היה שם, רק בשביל עצמי כמובן. 

הייתי ילדה כל כך יפה. 

ומה שמבאס זה שכולם מסביב אמרו לי את זה ופשוט לא האמנתי. הסתכלתי במראה ופשוט לא הצלחתי לראות את מה שהם ראו, את מה שאני רואה בילדה הזו היום. חשבתי שאני כל כך רגילה, סתמית, נשכחת.

הלוואי שרק יכולתי לתקן את הטעות הזו לגבי היום. להסתכל במראה ולדעת שעוד 10 שנים מהיום אני אצטער שלא ראיתי את מה שהיה שם לראות. 

לא בטוחה שלזה התכוון משורר ההאשטאגים, אבל אתגר בטוח יש פה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני 9 חודשים. שבת, 17 בנובמבר 2018, בשעה 22:25

מאז שנכנסתי לכאן אני מרגישה כמו במשחק ילדים.. קר, קר, קר, מתחמם, חם, קפוא, קר, רותח, כמעט.. כמעט.. 

ליד. 

אני עקשנית, מתנשאת וצינית מדי בשביל להיות למטה וחסרת אופי מדי בשביל להיות למעלה. 

וזה יותר נורא מלהיכשל ופשוט לנטוש, כי זה תמיד מרגיש שאולי עוד רגע זה יקרה. הרי זה כבר ממש מתחמם..

 

אני לא יודעת מה יהיה מוצלח יותר בעיני, למצוא כאן בית או לשכוח מהמקום הזה כאילו לא היה. 

רק שיקרה משהו. 

לפני 10 חודשים. רביעי, 26 בספטמבר 2018, בשעה 16:36

הוא לא סובל אותי, השכן. 

אני בכלל לא מבינה איך הוא גר פה, האם זה כסף של ההורים, דירה שהוא קיבל בירושה, שכירות נמוכה שהוא מחזיק כבר הרבה שנים?

מה שבטוח, הוא לא משלם על זה.

הוא ואישתו המעצבנת והרזה (יש שיאמרו רזה מדי- נניח אני) כל היום בבית, כשהם יוצאים זה רק לרכיבה משותפת עם הילדים או טיולי טבע בג'יפ הלא עירוני שלהם. 

אני נתקלת בו הרבה, ואני צעירה ומושכת הרבה יותר תשומת לב מאשתו אבל הוא לא מסתכל עלי. אני תמיד מברכת לשלום ומדי פעם הוא ממלמל בזלזול, אני נעלבת ולמחרת מחפשת שוב את המבט שלו. 

לפני כמה ימים ראיתי את אשתו מפלרטטת עם שכן אחר וזה עשה לי חשק לבעוט בה או לחלופין לצלם תמונה שלהם ולשלוח אותה לשכן שלי במעטפה חומה. 

ויתרתי על שתי האופציות.

אם רק היה לי את האומץ לשאול אותו אם בא לו לעלות אלי לקפה.

ומצד שני, הוא ועד הבית של הבניין.

אין שולט שהוא גם ועד בית נכון? 

לפני 11 חודשים. ראשון, 26 באוגוסט 2018, בשעה 04:05

הוא מסתכל לי לתוך העיניים במבט רציני ואומר לי להתפשט.

אני מתפשטת, עד התחתונים ועוצרת. הוא לא אומר כלום, מקבל את זה שהחלטתי לעצור בתחתונים.

הוא תופס אותי חזק, זורק על המיטה, אני על הבטן. קושר לי את הידיים אחת לשניה. אני אוהבת להיות קשורה, זה מרגיע אותי נורא. שני ליפופים ביד אחת ושלושה ביד השניה..

שלושה שהם לא שניים.

'אני אוהבת להיות קשורה', אני מזכירה לעצמי, 'תפסיקי לספור לו ליפופים', אני כועסת על עצמי. 

הוא קושר את הרגליים זו לזו, אני חושבת על המייל שאני צריכה לשלוח מאוחר יותר, עוברת על הדגשים החשובים, מעסיקה את עצמי.

'לא ככה קושרים..'

מסלקת את המחשבה.

'אני אשתחרר בשניה'

מסלקת,  מסלקת, מסלקת.

ואז זה כבר בלתי נמנע, מתפרצת המחשבה על התחתונים שעדיין עלי והרגליים שחוברו להן יחדיו, והעובדה שלא תהיה לו כך גישה לכוס שלי..

אלא אם הוא תכנן שכך זה יהיה או שיותר טוב- הוא מתכוון לגזור לי אותם! או שבכלל- הוא הולך לקרוע אותם ממני בפראיות!

לא לוקח לו הרבה זמן לקלוט (אתן לו לפחות את זה) והוא פותח את הקשר הדפוק שהוא עשה, מפשיל את התחתונים וחוזר לקשור אותי שוב. 

ג'יזס.

שמישהו יסביר לי בבקשה למה אני מתעקשת להיות נשלטת?

 

 

 

 

 

 

 

לפני שנה. ראשון, 3 ביוני 2018, בשעה 22:11

בא לי פעם אחת בחיים לקחת משהו שהוא רק שלי,

שלא היה שייך לאף אחת אחרת לפני, שנולד וחיי את חייו בהמתנה לבואי.

הוא יהיה חכם ומשוגע להפליא, יהיו לו עיניים טובות ועמוקות שאראה בהן אותי, הוא יהיה כל כך שונה ויראה כל כך רגיל. 

ולא יהיה לו חבל שחיכה, כי בזמן הזה הוא תיכנן לנו חיים שלמים, זה היה עוד לפני שנולדתי, ככה הרבה הוא יאהב אותי. 

וכשאגיע הוא יתפוצץ מרוב אושר, יספר לי על כל השנים בהם דמיין את הרגע הזה, יעבור עם היד שלו על כל הגוף שלי, כמו עיוור שלומד לראות דרך האצבעות.  

אבל האצבעות שלו יהיו לי רכות מדי..

זה יזכיר לי את ערן המ"פ, שלקח אותי לילה אחד לתוך הנגמ"ש כי זה היה המקום הכי טוב להסתתר בו, השכיב אותי על הרצפה וגרם לי לגמור בפעם הראשונה עם אצבעות שהן לא שלי. אצבעות חזקות ומחוספסות כמו שרק לערן יכולות להיות. 

 

אז, אני מצטערת הפעם יקירה אבל אצטרך לקחת משהו שעד לפני רגע היה שלך,

ושלה,

ושלה.

ועכשיו, תורי. 

 

 

 

 

לפני שנה. שני, 21 במאי 2018, בשעה 02:15

כמות הפעמים שדמיינתי אותנו יושבים אצלך בסלון, לבד, היא מביכה.

חלמתי על זה בלילה, חלמתי על זה בהקיץ, דמיינתי איך להביא לזה שזה יקרה, איך לעשות את זה טבעי, מה ללבוש, כמה לחייך ואפילו איך להתמודד עם ההשלכות של זה בכל החזיתות. 

ואז אחרי חיים שלמים, זה קרה.

ישבתי איתך בסלון. שאלת מה אני שותה ואמרתי קפה אבל לא היה לך את הקפה שאני אוהבת אז שתיתי תה, כדי שלא תעלב שאני לא שותה שום דבר וגם כי הייתי חייבת משהו להתעסק בו שיוריד לי את הלחץ.

ואני שונאת תה, תה זה לחולים.

באתי מוכנה, עם סיפור שלם שהצדיק את המפגש, בלבוש מאוד לא מתאמץ, לגמרי על הדרך ועם זאת אחד כזה שהיה חייב להצית לך את המחשבות. 

ישבתי מולך, קצת שותה מהתה ובעיקר משחקת איתו, מלטפת ומתופפת עם הציפורניים על הזכוכית הדקה.

אתה קשוב מדי, מחכה שאגיד משהו דרמטי מספיק שיצדיק את ההגעה שלי אליך לסלון. ורגע האמת הולך ומתקרב, הסיפור שלי לא מספיק טוב.

כלומר הוא היה ממש טוב אבל עד השלב הזה כבר היית צריך לעשות את הדבר היחיד שנדרש ממך לעשות- להגיד לי שאתה לא יכול להחזיק את עצמך יותר ולהשכיב אותי על השולחן.

או לפחות להגיד לי להפסיק לעשות ככה עם האצבעות כי זה מוציא אותך מריכוז, או אפילו סתם להגיד לי שאתה יודע למה באתי ובוא נפסיק עם המשחק הזה.

אבל כל מה שאמרת (בזילזול) זה-

'בשביל זה באת עד לפה?'

 

מביך. 

 

'חח, כן. אני אלך עכשיו,

ברשותך'

 

וזהו. באמת הלכתי.

זה אשכרה סוף הסיפור.