Nola's

בא לי פעם אחת בחיים לקחת משהו שהוא רק שלי,

שלא היה שייך לאף אחת אחרת לפני, שנולד וחיי את חייו בהמתנה לבואי.

הוא יהיה חכם ומשוגע להפליא, יהיו לו עיניים טובות ועמוקות שאראה בהן אותי, הוא יהיה כל כך שונה ויראה כל כך רגיל. 

ולא יהיה לו חבל שחיכה, כי בזמן הזה הוא תיכנן לנו חיים שלמים, זה היה עוד לפני שנולדתי, ככה הרבה הוא יאהב אותי. 

וכשאגיע הוא יתפוצץ מרוב אושר, יספר לי על כל השנים בהם דמיין את הרגע הזה, יעבור עם היד שלו על כל הגוף שלי, כמו עיוור שלומד לראות דרך האצבעות.  

אבל האצבעות שלו יהיו לי רכות מדי..

זה יזכיר לי את ערן המ"פ, שלקח אותי לילה אחד לתוך הנגמ"ש כי זה היה המקום הכי טוב להסתתר בו, השכיב אותי על הרצפה וגרם לי לגמור בפעם הראשונה עם אצבעות שהן לא שלי. אצבעות חזקות ומחוספסות כמו שרק לערן יכולות להיות. 

אז, אני מצטערת הפעם יקירה אבל אצטרך לקחת משהו שעד לפני רגע היה שלך,

ושלה,

ושלה.

ועכשיו, תורי. 

כמות הפעמים שדמיינתי אותנו יושבים אצלך בסלון, לבד, היא מביכה.

חלמתי על זה בלילה, חלמתי על זה בהקיץ, דמיינתי איך להביא לזה שזה יקרה, איך לעשות את זה טבעי, מה ללבוש, כמה לחייך ואפילו איך להתמודד עם ההשלכות של זה בכל החזיתות. 

ואז אחרי חיים שלמים, זה קרה.

ישבתי איתך בסלון. שאלת מה אני שותה ואמרתי קפה אבל לא היה לך את הקפה שאני אוהבת אז שתיתי תה, כדי שלא תעלב שאני לא שותה שום דבר וגם כי הייתי חייבת משהו להתעסק בו שיוריד לי את הלחץ.

ואני שונאת תה, תה זה לחולים.

באתי מוכנה, עם סיפור שלם שהצדיק את המפגש, בלבוש מאוד לא מתאמץ, לגמרי על הדרך ועם זאת אחד כזה שהיה חייב להצית לך את המחשבות. 

ישבתי מולך, קצת שותה מהתה ובעיקר משחקת איתו, מלטפת ומתופפת עם הציפורניים על הזכוכית הדקה.

אתה קשוב מדי, מחכה שאגיד משהו דרמטי מספיק שיצדיק את ההגעה שלי אליך לסלון. ורגע האמת הולך ומתקרב, הסיפור שלי לא מספיק טוב.

כלומר הוא היה ממש טוב אבל עד השלב הזה כבר היית צריך לעשות את הדבר היחיד שנדרש ממך לעשות- להגיד לי שאתה לא יכול להחזיק את עצמך יותר ולהשכיב אותי על השולחן.

או לפחות להגיד לי להפסיק לעשות ככה עם האצבעות כי זה מוציא אותך מריכוז, או אפילו סתם להגיד לי שאתה יודע למה באתי ובוא נפסיק עם המשחק הזה.

אבל כל מה שאמרת (בזילזול) זה-

'בשביל זה באת עד לפה?'

מביך. 

'חח, כן. אני אלך עכשיו,

ברשותך'

וזהו. באמת הלכתי.

זה אשכרה סוף הסיפור. 

כשאני מוצאת את עצמי פה, אני יודעת שהסיבה היא יאוש. 

אבל לא יאוש כזה סקסי, של בחורה שנשבר לה זמנית הלב אז היא הולכת לשבת לבד בבר צדדי עם אופי, מהברים של פלורנטין, לא אלה של דיזינגוף, ואז נגש אליה הבחור עם העיניים הכי יפות ואמיתיות בסביבה ומצחיק אותה עד שהיא שוכחת מה בכלל הביא אותה לשם. 

אלא יאוש כזה מעפן, של אחרי יום עבודה מתיש ומלא במשימות שמישהו אחר היה צריך לעשות אבל אני עושה אותן כי אני בטוחה שאף אחד לא יכול לעשות אותן יותר טוב ממני.

ואז מגיעה השעה הזו, שכבר מאוחר מדי לעשות בה דברים בריאים כמו לקרוא ספר או כתבה מעניינת,

אבל עדיין מוקדם מדי בשביל לישון,

אז אני מוצאת את עצמי פה. יודעת בדיוק מה מצפה לי ואיך זה הולך להסתיים, בממוצע תוך שתי דקות וחצי. 

אבל היום הפתעתי את עצמי ובחרתי לכתוב על היאוש הזה. כנראה שבכל זאת, החיים מלאים בהפתעות. 

הבחור שלא מחבק, חיבק אותי היום.

הוא חיבק ממש הרבה, יחסית לבחור שלא מחבק. 

גם יחסית לבחור שכן מחבק. 

הבעיה בלהיות מיוחדת היא,

שאני מכורה לתחושה הזו,

כל כך רוצה בה שאני מאמינה בה, 

מאמינה בו.אני מקבלת אותה

בטיפטופים לוריד. לפעמים אני צריכה

מנה גדושה שלה, כי דברים מתחילים

להטשטש קצת ואני זקוקה לחדות. 

אני אוהבת להיות מיוחדת, כי זה שם

אותי מעל כולן. ואני בכלל לא צריכה 

לבזבז אנרגיה בתחרות. הן אולי יפות

יותר וחכמות יותר, אולי זונות יותר,

מופרעות יותר. אבל הן לא מיוחדות.

כי כל מה שחשוב זה שאני המיוחדת.

ואני מיוחדת. ככה אמא אמרה לי

וככה אתה אמרת לי.אתמול, זוכר? 

שאני לא.  

יום אחד אחרי שימאס לך לחנוק אותי, אתה תיקח אותי לחוף הים בלילה, נשכב על שמיכה ונדבר ונדבר עד שהשמש תעלה. 

יום אחד, כשימאס לך להשתמש בגוף שלי, כשתשבע ממני.. אתה תתן לי ללטף אותך שעות, ככה סתם, עד שתירדם. 

יום אחד, המבט הטורף בעיניים שלך יתחלף במבט שקט. ואז אוכל לספר לך על הפחדים האמיתיים שלי ועל החלומות הגדולים מדי שלי. 

יום אחד, היום הזה יגיע ואתה אולי תלך איתו. 

תמיד בסבב שמות כשצריך היה לספר איזו חיה הייתי רוצה להיות או איזו חיה מתחילה באות הראשונה של השם שלי או לאיזו חיה אני דומה..

הייתי אומרת חתול או דולפין או סנאי.

ככל שעברו השנים אימצתי חיות פחות אטרקטיביות, גם כי הבנתי שזה בסך הכל משחק  וגם כי הרשתי לביקורת העצמית שלי לצאת החוצה בצורת חיה. נניח בבון. 

אני חושבת שבמסיבת הרווקות האחרונה זו החיה שנתתי, בעודי עונדת בולבולים ורודים מנצנצים על הראש. 'אני הכי דומה לבבון'. 

ואז כולן צוחקות ואומרות שזה בכלל לא נכון ואני דומה יותר לחתול. וכולן מאושרות. 

עד היום,

שהוא אמר לי מיוזמתו, ללא הכנה מוקדמת, שאני ממש דומה ליתושה.

יתושה?! 

עכשיו אני רק מחכה למשחק המוכר- איך יתושה עושה? 

הוא עוד יתחרט שהוא לא אמר חתול. 

הוא מאוד אוהב אותי, אני יודעת. 

כאילו אני הילדה הקטנה והחמודה שלו, אבודה ומבולבלת. צריכה עצה טובה מאיש חכם. 

הוא אומר לי שאני צריכה להבשיל. משהו כמו 20-30 שנה וכבר אשכח את הסיבה שבגללה הייתי צריכה להבשיל. 

אני יכולה להיות מחוספסת יותר, מתוחכמת יותר, אני אפילו כבר נועלת נעלי עקב ושמה איפור בעיניים שגורם לי לדמוע. אני יכולה להיות גם תומכת ולא רק נזקקת. להקשיב לו, לייעץ לו, לא בגלל שיש לי ניסיון, בגלל שיש לי ראש אחר ובטוח יש משהו שהוא יכול לקחת מהראש הזה.

אז אני כבר כמה ימים מנסה להבשיל, ממש ממש חזק. 

אני לא חושבת שאשרוד ככה 20 שנה.

ועוד אחרי כל זה, בסוף לשכוח את הסיבה שבגללה רציתי להבשיל? 

מוזר. 

אין לי רצון שתשאיר בי סימנים.

אני אוהבת את הגוף שלי חלק, נקי, כמעט טהור. 

זו הסיבה שלעולם לא נמשכתי לקעקועים, ששמרתי רק על שני החורים הקטנים באוזניים, שגם ככה נעשו לי ללא רשותי. 

זו הסיבה שאני מקפידה להיות לא מצולקת, לא סדוקה, כמעט ולא מאופרת.

אני אוהבת להיות נקייה. והסימנים האלה, שאתה משתוקק להשאיר בי, מלכלכים אותי. 

נעים לי לדעת שאת הסימנים שאתה משאיר בי, אפשר לראות רק דרך העיניים המצולקות שלי ולשמוע בקול הסדוק שלי. רק אתה יכול לגרום להם, רק אתה יכול לראות אותם.

אני רוצה שתצלק את הנפש שלי, את המוח, את הריאות, את הקיבה. אני זקוקה לצלקות האלה. הן נעימות לי, הן גורמות לי לראות יותר טוב.

אבל בבקשה, בסוף הלילה תן לי להתכרבל בעור חלק. 

אני אוהבת תחתונים חמודים. קטנים, צבעוניים, מנוקדים, עם לבבות. לבחור תחתונים בחנות, זו חווית הקניות האהובה עלי. הריח החדש והנעים הזה של הבדים הדקיקים והכמעט מיותרים שאני קונה לעצמי כל פעם שעצוב או שמח או כשמתחשק לי להסתכל על עצמי יותר במראה.

הם לא נשארים מתוקים להרבה זמן, גורלם תמיד להיקרע או להתלכלך ואפילו אלף כביסות לא מצליחות להחזיר אותם לדבר התמים והמנחם שהם היו בהתחלה. לכן אני אוהבת לנצל את התחושה הזו לפחות בפעם הראשונה שאני לובשת אותם. 

אז התקלחתי ולבשתי את הזוג החדש, יש לו תחרה ורודה שאם מסתכלים לתוכה ממש ממש טוב רואים צורות של אננסים. אני נמסה מזה🍍

ועל אף שהבטחתי לעצמי שאני לא מצלמת תמונות כאלה בנייד, שאני צריכה להיות אחראית ורצינית, החלטתי שאני שולחת לו תמונה שלי בתחתוני האננס. 

כנראה שמישהו שם שומר עלי, כי המצלמה בנייד החליטה להפסיק לפעול, על אף שכיביתי והדלקתי וניסיתי לשנות את ההגדרות.

באסה לי, באסה לו, באסה לתחתונים החדשים שלי שלא זוכים לזמן במה.

אין ברירה, אני נאלצת לקנות עוד זוג חדש ליום חדש.