כמות הפעמים שדמיינתי אותנו יושבים אצלך בסלון, לבד, היא מביכה.
חלמתי על זה בלילה, חלמתי על זה בהקיץ, דמיינתי איך להביא לזה שזה יקרה, איך לעשות את זה טבעי, מה ללבוש, כמה לחייך ואפילו איך להתמודד עם ההשלכות של זה בכל החזיתות.
ואז אחרי חיים שלמים, זה קרה.
ישבתי איתך בסלון. שאלת מה אני שותה ואמרתי קפה אבל לא היה לך את הקפה שאני אוהבת אז שתיתי תה, כדי שלא תעלב שאני לא שותה שום דבר וגם כי הייתי חייבת משהו להתעסק בו שיוריד לי את הלחץ.
ואני שונאת תה, תה זה לחולים.
באתי מוכנה, עם סיפור שלם שהצדיק את המפגש, בלבוש מאוד לא מתאמץ, לגמרי על הדרך ועם זאת אחד כזה שהיה חייב להצית לך את המחשבות.
ישבתי מולך, קצת שותה מהתה ובעיקר משחקת איתו, מלטפת ומתופפת עם הציפורניים על הזכוכית הדקה.
אתה קשוב מדי, מחכה שאגיד משהו דרמטי מספיק שיצדיק את ההגעה שלי אליך לסלון. ורגע האמת הולך ומתקרב, הסיפור שלי לא מספיק טוב.
כלומר הוא היה ממש טוב אבל עד השלב הזה כבר היית צריך לעשות את הדבר היחיד שנדרש ממך לעשות- להגיד לי שאתה לא יכול להחזיק את עצמך יותר ולהשכיב אותי על השולחן.
או לפחות להגיד לי להפסיק לעשות ככה עם האצבעות כי זה מוציא אותך מריכוז, או אפילו סתם להגיד לי שאתה יודע למה באתי ובוא נפסיק עם המשחק הזה.
אבל כל מה שאמרת (בזילזול) זה-
'בשביל זה באת עד לפה?'
מביך.
'חח, כן. אני אלך עכשיו,
ברשותך'
וזהו. באמת הלכתי.
זה אשכרה סוף הסיפור.
