Nola's

הוא אומר שהן.. הרבה יותר מעניינות. כשהוא הפסיק להיות צעיר, מפוזר ומבולבל, זו הייתה אחת התובנות הראשונות שלו, נשים מבוגרות. 

"הן יודעות מה הן רוצות, הן יודעות לקחת את זה, הן מעריכות את עצמן. הן מתפתחות ופתוחות ושיחות איתן מרתקות הרבה יותר מאשר השיחות שהיו יכולות להיות איתן בגירסה הצעירה שלהן.

ויופי של אישה מבוגרת? הו.. את זה את בכלל לא יכולה להבין.. לפעמים גם הן לא מבינות. הן לא מאמינות לי כשאני אומר שזה הרבה יותר מושך מהבחורה ה'מושלמת' שעוברת ברחוב או תלויה על הפוסטר למעלה במגדל"

אני ממש אוהבת להקשיב לו מדבר בכזאת תשוקה על נשים. אבל, מה זה אומר עלי אם... אני צעירה? 

בתוך כל שלבי המרד וחופש הביטוי שלי, דבר אחד אף פעם לא רציתי- קעקוע. חשבתי שזה מוזיל את המראה, מלכלך אותו. ותמיד היה לי מאוד חשוב להיות נקייה. 

עד שפגשתי אותה. 

קעקוע של ציפורים קטנות.. אולי אלו היו פרפרים.. להקה של מעופפים עדינים.. עפים מעלה, מהישבן שלה לכיון הגב.. צרובים בתוך העור בקלילות משכרת. נדמה שעוד רגע הם מרימים כנף וממריאים לאויר החדר. מתקמרים יחד עם הגוף שלה כאילו הוא נועד להיות שמיים.

והעור שלה, זהוב וחלק וחם. אני שוכבת מאחוריה ומציירת עם קצה הציפורן את המסלול של אחת מהן לאורך הגב. נוגעת לא נוגעת, האצבע שלי הופכת להיות אחת מהלהקה.

והעור הופך נקודות, נקודות, קרירות ורגישות תחת האצבעות שלי.. והקימורים מתקמרים עוד יותר ועושים אותה יפה כמו בשירים. 

אני מניחה את השפתיים מאחור,על הצוואר, מנשקת ומשאירה אותן שם. והגוף שלי מחובר לשלה בחום מטושטש, אני שוקעת עמוק ויודעת שכל שישאר לי ממנה זה זיכרון של להקת ציפורים, אולי בעצם, אלו היו פרפרים. 

אנשים רעים מתחלקים לשתי קבוצות (זה לא נכון, הם מתחלקים להרבה יותר קבוצות אבל זה הבלוג שלי, תזרמו איתי).

נשים רעות- כלבות רעות וכוחניות שאם יש לי הזדמנות, אני משחיתה את תדמיתן בפני מי שרק רוצה לרכל איתי. 

וגברים רעים- 

גברים רעים מקסימים אותי.

במיוחד שהם זועפים, במיוחד שהם מקובעים. רובם המוחלט דורש מעט מאוד עבודה, כמה חיוכים עיקשים והם איתי.

אך יש מתי מעט שמצליחים לאתגר אותי. הם כל כך רעים, שבקרבה שלי אליהם אני מרגישה קצת כמו סנגורית שמגנה על פושע. זה לא מוסרי אבל מישהו צריך לעשות את העבודה הזו-

למען ההליך ההוגן. 

אני מרגישה שליחות, בשם המין האנושי, לגרום להם לחייך אלי.לראות את העיניים שלהם נמסות מעט לתוך שלי. 

אני כל כך אוהבת את הנקודה הזו, יש לי זרמים בגוף מהמחשבה עליה. כשהיא מתרחשת היא כה ברורה לי, כמעט אפשר לשמוע את ה'קנאק' של השבר. אחח גברים רעים ומקסימים שלי.

"ובכן, זו שאלה טובה.

אם תיקח אותי אליך, אתה לא תקבל מוצר. אני לא אדע מה לעשות ביום הראשון והשני והשלישי,

כשתתן לי משימה אני אסתכל עליך בעיניים אבודות, אני לא אבין מה אתה מבקש, אני לא אבין את המושגים, את הסבטקסט, את הרקע. אני אטעה ואמעד וארגיש מתוסכלת.

זה יתסכל גם אותך, כי תחשוב לעצמך מדוע לא בחרת במישהי מוכנה, בשלה, מתאימה. מישהי שתחסוך לך את ההשקעה. 

אם תבחר בי, אתה לא תקבל מוצר,

אתה תקבל חומר גלם, אחד כזה שלא מאוד קשה לעבוד איתו, אבל צריך סבלנות והתמדה. 

אם תבחר בי, אתה תקבל מישהי שרוצה להיות פה, מישהי נאמנה עד אין קץ, תקבל אותי עיקשת, חרוצה וחכמה. מעל הכל, תקבל אותי שלך, מהרגע הזה והלאה."

*במקור זה טקסט שמתייחס לראיון עבודה אבל פתאום הוא הרגיש לי מאוד מתאים גם לפה.

לכאורה, אתה כל מה שאני רוצה. 

ואני יכולה לעשות לך את המבט הזה שיגרום לך להבין שאני רוצה אותך,

ולפתח איתך שיחה חביבה, להביך אותך קצת, להיות מובכת בעצמי וזה יהיה מקסים ואולי אפילו תזיין נהדר וזה באמת יהיה יום סביר בחיי. 

אבל אני לא יודעת לזהות אם אתה אפל כמוני, אם אחרי השיחה הקלילה הזו תתפוס אותי בשיער, תקרב אותי לפנים שלך ותגיד לי שאתה מזהה אותי.

אני לא יודעת אם כל אחריותי תסתיים בפנייה אליך, שזו עצמה אחריות שאין לי רצון לקחת, 

או שאצטרך לבדוק, לגשש, להוביל או חלילה, להדריך אותך להיות מה שאני רוצה.

ואז , במקרה הרע תברח ובמקרה הטוב תתן לי כמה סטירות עדינות ותשאל כל דקותיים אם אני בסדר.

במחשבה שניה, עזוב, אתה ממש לא כל מה שאני רוצה. 

איך עדיין לא נמצאה שיטה ברורה לזיהוי אנשים דפוקים במרחב הציבורי?

אנחנו יושבים על שני כיסאות בפינת הסלון, אוכלים את הסופגניות המחרידות שבחרנו משלל קופסאות הרולדין שממלאות את השולחן. אני אוכלת חצי, אחרי כל ביס מנקה את הידיים ואת קצה השפתיים עם מפית, הוא שואב את הסופגניה שלו ברגע. מימין קבוצות של נשים רכלניות,  ומשמאל שני הדודים שלא משנה באיזו סיטואציה הם יפגשו, חתונה/ חג/ הלוויה הם ידברו על הרכבים שיש להם, שהיו להם, שיכלו להיות להם והכי חשוב, שיהיו להם.  

אני מוציאה את הנייד, לבדוק מה חדש התרחש ב3 דקות האחרונות, מגלה שכלום. פותחת את הפייסבוק, ומסתכלת על תמונות חנוכה שמחות של אנשים שמרגישים אומללים בדיוק כמוני אבל מצלמים את זה מזוית יפה. סוגרת אותו.

"איך הולך בלימודים?" הוא שואל

ואני עונה בנימוס ש"סבבה, אתה יודע".

"בטח כל הסטודנטים בכיתה מחזרים אחריך, אני תמיד אמרתי שאם הייתי מכיר אותך כשהייתי צעיר יותר מיד הייתי מתחתן איתך"

"חחח, נו באמת", אני מסמיקה

"באמת באמת, את הנכדה הכי יפה"

זה דוד שלי. הוא תמיד אהב אותי יותר משאר האחיינים.. טוב, הוא לא בדיוק דוד, הוא הבעל של הדודה כך שאין בינינו קשר דם. והוא די חתיך אם חושבים על זה.. מחוספס, חצוף, ישיר, פלרטטן.

אל תדאגי דודה, אני בחיים לא אבדוק את זה מקרוב.

אבל בערבי חג קשים כאלו, אל תכעסי אם אני מדמיינת מה בעלך היה עושה לי אילו היינו נשארים שני האנשים האחרונים בעולם, טוב? 

אני נכנסת לדירה, אחרי יום ארוך של לימודים, זורקת את המטריה בצד, מורידה את המעיל, את הצעיף, את המגפיים, את התיק, מתפשטת מעצמי. כל פרטי הלבוש שלי מסודרים בשביל מכניסת הבית ועד למקלחת, אני פותחת את הברז, משחקת עם הטמפרטורה עד שהיא מושלמת ונותנת לאמבטיה להתמלא.

אני יושבת על השטיחון, מזיזה את התחתון מעט הצידה ומסתקרנת באמצעות האצבעות ברמת הרטיבות השיגרתית שלי..אני כל כך אוהבת את זה. אני פשוט תמיד רטובה. אני דוחפת את האצבעות לפה ומחזירה אותן לכוס, ככה שוב ושוב ושוב. אני זוכרת שיחות עם חברות שאומרות שהן נגעלות למצוץ למישהו אחרי שהוא מזיין אותן בגלל הטעם של הכוס שלהן.. והנה אני טורפת את עצמי בלי שאף אחד מבקש. האדים של המים הרותחים ממלאים את חדר האמבטיה וזה גורם לי להזיע. חוסר הנוחות הזו על הרצפה, בתנוחה מקופלת, בלי אויר וכשכולי מזיעה רק גורם לי עוד יותר להיכנס למוד הזה שלי.

המוד הזה שלי, שהופך אותי בשניה ממי שאני ל.. סוג של כלום, חפץ, בובה, אובייקט. העיניים והפה נפתחים והלשון נעה בתנועות קטנות כמי שמחפשת ללקק משהו, כל דבר. הכוס שלי נוטף והתחת שלי נפתח ואני רק רוצה שמישהו_יבוא_לפה_ויקח_אותי.

יקח, בכל מובן העולה על הדעת, יקח אותי כמי שאין לה דעה, יקח אותי מפה, יקח אותי לאן שהראש המעוות שלו רוצה, יקח אותי. 

אני מרגיעה את עצמי בכמה נשימות עמוקות ונכנסת לאמבטיה, המים שורפים אותי וזה כל כך נעים. אני צוללת פנימה עם הראש, מחזיקה את הנשימה מתחת למים, סופרת בלב עד כמה אני מסוגלת וכשאני עומדת להתעלף אני ממשיכה רק עוד קצת ויוצאת בשיעול מהמים. אני תמיד סקרנית אם הייתי מסוגלת יותר כשמישהו אחר שולט בנשימה שלי. אני מניחה שכן על אף שאני לא מסוגלת לדמיין את זה. הייתי רוצה להרגיש את זה. אולי מתישהו. 

עד אז אני אמשיך להיות השולטת והנשלטת של עצמי. 

אני יושבת על שרפרף נמוך מול המראה ובוהה בהשתקפות העיניים השקופות שלי בה. השיער שלי גולש עד המותניים, אני לא זוכרת מתי הסתפרתי בפעם האחרונה, אני מאוד אוהבת את השיער שלי.

לפני הרבה שנים בחורה נורא יפה שפגשתי, אמרה לי ששיער זה החלק הכי נשי בעיניה.. ואני, אימצתי את המחשבה הזו. 

אני מסתכלת עליו עכשיו, הוא עייף, מפוצל וחסר אופי, אולי קצת כמוני. 

אני נרעדת כשהוא נכנס לחדר ומתקרב לעברי עם המספריים שלו, הוא מסיט את קצוות השיער שנופלות לי על הפנים אל מאחורי האוזן,

"כמה שאת יפה".

אני רוצה לומר תודה או לקום ולקטוע מראש את מה שעומד לקרות אבל אני מבוהלת, אני יודעת שהוא לא יאהב את ההפגנתיות שלי, זה הרגע שלו עכשיו, רק שלו. 

הוא לא עדין או מנוסה כמו שאני רגילה במספרה, הרעש הנורא של גזירת השיער ממלא את החדר, זה נשמע כל כך סופי. יש לי בחילה שהופכת לזרמים מהבטן ומעלה, עד לפנים, עד שהפנים מתמלאות חמיצות של נוזלים שהופכים לדמעות חנוקות. ברגע אחד הוא לוקח ממני את היופי שלי, ואני בכלל לא שם, זה מופע שלו, אין לי מקום פה, אני יודעת שהוא ישנא את הדמעות האלו.

הוא מסיים, מנער לי את השיער, מבריש עם האצבעות העבות שלו ומחזיק את הסנטר שלי בתוך ידו, כך שלא אוכל לפספס את מה שהוא יצר אל מול המראה.

"אני אוהב אותך ככה, כמה שאת יפה ילדונת"

אני מחייכת אליו דרך המראה ומהנהנת.

אתה לא חייב להעמיד פנים אדוני, אני יודעת שאתה רוצה לזיין אותי. 

אני יודעת שזה היה קל יותר אילו הייתי מתייחסת בקדושה לכל מילה והבעה שיוצאת ממך, לא מטילה ספק, לא שואלת שאלות. כך שאם היית מסתכל לי בעיניים ואומר שאינך רוצה לזיין אותי, הייתי נעלבת ומרטיבה מיד, מדמעות ומחרמנות של השפלה. 

הייתי מתפתלת לך בין הידיים, מתחנחנת, מתחננת. הייתי הופכת כולי לגוש נוזלי ומתחנן. בדיוק כמו שאדוני אוהב. 

*אדוני לא רוצה שאדע שהוא רוצה לזיין אותי, הוא רוצה שאשתגע ואעבוד קשה עד שאקבל את הזין שלו*

אבל אינך חייב להעמיד פנים אדוני.

זה רק שנינו פה בחדר, אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת שאתה מת לזיין אותי. 

אתה רוצה אותי טיפשה יותר. אני משתדלת אדוני, באמת. 

אבל אם מותר לי להגיד רגע משהו מהלב..? 

אתה יודע מה מרגש אותי בשליטה? 

שיותר מהעובדה שאתה יכול לגרום לי להתחנן לקבל משהו שכל חיי אני רגילה לקבל בקלות,

אתה יכול לגרום לזה שלא משנה כמה אתחנן, אתה עדיין תעשה בי מה שאתה רוצה. 

ואתה, אתה רוצה לזיין אותי.

אז, למה שלא פשוט תקח את מה שאתה רוצה?

אני לובשת את השמלה החדשה שקניתי השבוע, הגזרה שלה מושלמת. היא עדינה, נייטרלית ונוחה.

נשימה עמוקה.

זה בסך הכל קפה של צהריים, אני בטח אזמין הפוך גדול חזק ורותח וכשהוא יגיע אשכח לשתות אותו עד שהוא יהיה קר ויהפוך להיות רק אביזר שאני משחקת בו כדי להעסיק את האצבעות שלי.

נשימה עמוקה.

אני מסתכלת סביב לראות אם מישהו מבחין בי, בחורה הזויה שיושבת לבד בבית קפה באמצע היום במקום ללכת לעבודה, משחקת עם ספל קפה קר. תתעסקו בעניינים שלכם אנשים, מה אתם מסתכלים? אתם מסתכלים..? למה שהם יסתכלו עלי?

אני תמיד חושבת שאני כזאת מיוחדת.. כאילו אני מעניינת מישהו מיושבי בית הקפה.

נשימה עמוקה.

אני אפילו לא יודעת למה לצפות, למי אני מחכה פה. אני בוחנת את הבאים מכף רגל עד ראש, פוסלת לפי פיסות המידע שניתנו לי מראש- צבע שיער, צבע עיניים, גובה, גיל, רמת העניין שלהם בי. כלום. אני מנסה להירגע, פותחת ynet, נדמה שאפילו 10 פיגועים לא יצליחו לגרום לי לחשוב שלא כל העולם סובב סביבי עכשיו. 

נשימה עמוקה.

אני מביטה בשעון, עברו כבר 20 דקות. אני לא מתכוונת להמשיך לחכות פה. אני מזמינה חשבון וכעבור שתי דקות אוספת את עצמי, שמה את התיק על הכתף באכזבה ומתקדמת באטיות החוצה. אני פוסעת לכיון הרכב כשלפתע אני רואה אותה מרחוק, בזוית העין, אין צורך לחשב את צבע השיער, הגובה או הגיל, במבט אחד אני יודעת שזו היא. אנחנו מחייכות אחת לשניה ולא מורידות את העיניים הנוצצות תוך שאנחנו מתקדמות אחת לקראת השניה. 

אני רוצה להגיע אליה כבר אבל בתוך תוכי מבקשת רק עוד רגע אחד להתבונן בה לפני שאנחנו נפגשות.

היא כל כך יפה, החיוך שלה מרגיע אותי, העיניים שלה טובות ומקבלות אותי.

נשימה עמוקה עמוקה.

היי, נעים מאוד,

כיף להכיר אותך סוף סוף.