אני יושבת על שרפרף נמוך מול המראה ובוהה בהשתקפות העיניים השקופות שלי בה. השיער שלי גולש עד המותניים, אני לא זוכרת מתי הסתפרתי בפעם האחרונה, אני מאוד אוהבת את השיער שלי.
לפני הרבה שנים בחורה נורא יפה שפגשתי, אמרה לי ששיער זה החלק הכי נשי בעיניה.. ואני, אימצתי את המחשבה הזו.
אני מסתכלת עליו עכשיו, הוא עייף, מפוצל וחסר אופי, אולי קצת כמוני.
אני נרעדת כשהוא נכנס לחדר ומתקרב לעברי עם המספריים שלו, הוא מסיט את קצוות השיער שנופלות לי על הפנים אל מאחורי האוזן,
"כמה שאת יפה".
אני רוצה לומר תודה או לקום ולקטוע מראש את מה שעומד לקרות אבל אני מבוהלת, אני יודעת שהוא לא יאהב את ההפגנתיות שלי, זה הרגע שלו עכשיו, רק שלו.
הוא לא עדין או מנוסה כמו שאני רגילה במספרה, הרעש הנורא של גזירת השיער ממלא את החדר, זה נשמע כל כך סופי. יש לי בחילה שהופכת לזרמים מהבטן ומעלה, עד לפנים, עד שהפנים מתמלאות חמיצות של נוזלים שהופכים לדמעות חנוקות. ברגע אחד הוא לוקח ממני את היופי שלי, ואני בכלל לא שם, זה מופע שלו, אין לי מקום פה, אני יודעת שהוא ישנא את הדמעות האלו.
הוא מסיים, מנער לי את השיער, מבריש עם האצבעות העבות שלו ומחזיק את הסנטר שלי בתוך ידו, כך שלא אוכל לפספס את מה שהוא יצר אל מול המראה.
"אני אוהב אותך ככה, כמה שאת יפה ילדונת"
אני מחייכת אליו דרך המראה ומהנהנת.
