אני נכנסת לדירה, אחרי יום ארוך של לימודים, זורקת את המטריה בצד, מורידה את המעיל, את הצעיף, את המגפיים, את התיק, מתפשטת מעצמי. כל פרטי הלבוש שלי מסודרים בשביל מכניסת הבית ועד למקלחת, אני פותחת את הברז, משחקת עם הטמפרטורה עד שהיא מושלמת ונותנת לאמבטיה להתמלא.
אני יושבת על השטיחון, מזיזה את התחתון מעט הצידה ומסתקרנת באמצעות האצבעות ברמת הרטיבות השיגרתית שלי..אני כל כך אוהבת את זה. אני פשוט תמיד רטובה. אני דוחפת את האצבעות לפה ומחזירה אותן לכוס, ככה שוב ושוב ושוב. אני זוכרת שיחות עם חברות שאומרות שהן נגעלות למצוץ למישהו אחרי שהוא מזיין אותן בגלל הטעם של הכוס שלהן.. והנה אני טורפת את עצמי בלי שאף אחד מבקש. האדים של המים הרותחים ממלאים את חדר האמבטיה וזה גורם לי להזיע. חוסר הנוחות הזו על הרצפה, בתנוחה מקופלת, בלי אויר וכשכולי מזיעה רק גורם לי עוד יותר להיכנס למוד הזה שלי.
המוד הזה שלי, שהופך אותי בשניה ממי שאני ל.. סוג של כלום, חפץ, בובה, אובייקט. העיניים והפה נפתחים והלשון נעה בתנועות קטנות כמי שמחפשת ללקק משהו, כל דבר. הכוס שלי נוטף והתחת שלי נפתח ואני רק רוצה שמישהו_יבוא_לפה_ויקח_אותי.
יקח, בכל מובן העולה על הדעת, יקח אותי כמי שאין לה דעה, יקח אותי מפה, יקח אותי לאן שהראש המעוות שלו רוצה, יקח אותי.
אני מרגיעה את עצמי בכמה נשימות עמוקות ונכנסת לאמבטיה, המים שורפים אותי וזה כל כך נעים. אני צוללת פנימה עם הראש, מחזיקה את הנשימה מתחת למים, סופרת בלב עד כמה אני מסוגלת וכשאני עומדת להתעלף אני ממשיכה רק עוד קצת ויוצאת בשיעול מהמים. אני תמיד סקרנית אם הייתי מסוגלת יותר כשמישהו אחר שולט בנשימה שלי. אני מניחה שכן על אף שאני לא מסוגלת לדמיין את זה. הייתי רוצה להרגיש את זה. אולי מתישהו.
עד אז אני אמשיך להיות השולטת והנשלטת של עצמי.
