אנחנו יושבים על שני כיסאות בפינת הסלון, אוכלים את הסופגניות המחרידות שבחרנו משלל קופסאות הרולדין שממלאות את השולחן. אני אוכלת חצי, אחרי כל ביס מנקה את הידיים ואת קצה השפתיים עם מפית, הוא שואב את הסופגניה שלו ברגע. מימין קבוצות של נשים רכלניות, ומשמאל שני הדודים שלא משנה באיזו סיטואציה הם יפגשו, חתונה/ חג/ הלוויה הם ידברו על הרכבים שיש להם, שהיו להם, שיכלו להיות להם והכי חשוב, שיהיו להם.
אני מוציאה את הנייד, לבדוק מה חדש התרחש ב3 דקות האחרונות, מגלה שכלום. פותחת את הפייסבוק, ומסתכלת על תמונות חנוכה שמחות של אנשים שמרגישים אומללים בדיוק כמוני אבל מצלמים את זה מזוית יפה. סוגרת אותו.
"איך הולך בלימודים?" הוא שואל
ואני עונה בנימוס ש"סבבה, אתה יודע".
"בטח כל הסטודנטים בכיתה מחזרים אחריך, אני תמיד אמרתי שאם הייתי מכיר אותך כשהייתי צעיר יותר מיד הייתי מתחתן איתך"
"חחח, נו באמת", אני מסמיקה
"באמת באמת, את הנכדה הכי יפה"
זה דוד שלי. הוא תמיד אהב אותי יותר משאר האחיינים.. טוב, הוא לא בדיוק דוד, הוא הבעל של הדודה כך שאין בינינו קשר דם. והוא די חתיך אם חושבים על זה.. מחוספס, חצוף, ישיר, פלרטטן.
אל תדאגי דודה, אני בחיים לא אבדוק את זה מקרוב.
אבל בערבי חג קשים כאלו, אל תכעסי אם אני מדמיינת מה בעלך היה עושה לי אילו היינו נשארים שני האנשים האחרונים בעולם, טוב?
