Nola's

פחד הוא דבר נפלא. הוא גורם לחיים להיות חדים יותר, ברורים יותר.

הפחד גורם לחדר החשוך שאנחנו נמצאים בו להיות מואר. וכשהוא מואר אנחנו רואים את הקירות המתקלפים, את התקרה הגבוהה, את החלון הקטן ואת הדלת, זאת שלעולם לא נדע מה מסתתר מאחוריה אם לא נקח את הסיכון ונפתח אותה.

הפחד גורם לנו להרגיש הכל לאט יותר, כל פרט מקבל את המקום והמשמעות שלו. 

והפחד הזה ממכר. לא כי הוא גורם לתחושה טובה, 

כי ברגע שהוא הפך לחלק מאיתנו אנחנו פשוט לא יודעים איך לשחרר אותו. איך להחזיר חזרה את הצללים, איך לסגור חזרה את העיניים. 

ככל שהאור חזק יותר ככה אנחנו מתקרבים אל הקצה, 

ובדיוק בנקודה הזו, בבלתי אפשרי, בדיוק שם אנחנו חיים. 

אתה לא מכיר אותי ממש. אני בדרך כלל יושבת בשורה הרביעית מימין, ליד הבחור הגבוה והבחורה הבלונדינית. השתתפתי כמה פעמים בשיעור, כשנתת לי לדבר. הם כולם התעסקו בלפטופים שלהם, במקרה הטוב כדי לסכם אותך ובמקרה הפחות טוב כדי לקנות דברים באי ביי או להעביר את הזמן בפייסבוק. אבל לא אני, אני ישבתי שם בשורה הרביעית והקשבתי לך כמו שאף אחד אף פעם לא הקשיב לך. אתה אוהב ללמד ואתה נטרף מהתוכן שאתה מנסה להעביר לנו..

אתה רואה שאני נטרפת איתך?

בכל מילה שיוצאת ממך אני נקשרת אליך יותר ויותר ויותר.. אני יכולה ממש להרגיש את חום הגוף שלך על שלי.

החיוך שלך כשאתה מתאר אהבה במונחים של אפלטון.. הוא גורם לי לחייך אליך. שמת לב לזה פעם? 

אתה לא כל כך יפה, יש בך משהו מוזנח. אני נמשכת אליך. 

אני לא נמשכת לחולצה הירוקה הדהויה הזו אבל היא מפנה לי מקום להתעסק בראש שלך.. והראש שלך מאוד לא דהוי. 

תגיד, אתה אוהב לחנוק במקרה?

כשהייתי ילדה שנאתי שאמא שלי הייתה אוספת לי את השיער.

זה היה מתחיל בקשרים נסבלים שהפכו בלתי נסבלים כשהיא ניסתה להתיר אותם. המשיך בקוקו המתוח הזה שמוקם בקודקוד הראש כשהגומיה מתלפפת סביבו פעם אחת ואז פעם שניה ואז פעם שלישית וכדי לוודא הריגה גם פעם הרביעית.

את הזנב שנותר היא הייתה מלפפת סביב לגולגול מרשים, כפי שיאה לילדה שהולכת לרקוד על במה מול קהל גדול, ולסיום סיומת, תוספת של כ-20 סיכות ששמרו על הכל במקום.

הגולגול שלי היה שורד הכל. שערה לא הייתה משוטטת מחוץ לתחום. 

היום אני פזורה למדי, אוהבת את התנועה של השיער, את השירות שהוא עושה לפנים שלי ולשמלות שלי. לפעמים אני אוספת אותו ברישול, מזכירה לעצמי כמה אלגנטי יכול להיות שיער אסוף וכמה כיף לפזר אותו מול האדם שמולי כשאני משילה מעלי הכל וחוזרת למצב הטבעי. 

ולפעמים הייתי פשוט רוצה שאותו אדם יושיב אותי לפניו, יסרק לי את השיער ויאסוף אותו חזק חזק, כמו ילדה שמתכוננת למופע שלה. 

ובכן, לא הגעתם למקום הנכון.

אני לא כלבה של אף אחד או אחת מכן שקורא/ת את המילים האלה.

אני לא נראת כמו זונה, לא מדברת כמו זונה ולא מוצצת כמו זונה.(כמה טוב אתם חושבים שהיא מוצצת אחרי 5 גברים בלילה?)

אתם מבינים, זה פשוט גנרי לי מידי.

אני נסיכה מיוחדת ואם אני אבחר להיות נשלטת של אחד מכם, אני אתן את כל כולי, אתמסר מתוך הבנה עמוקה שלשם אני שייכת. 'שייכת' זו מילה נפלאה. 'מוגנת' זו גם מילה נפלאה. 

ואתם יודעים מה תחושות נפלאות גורמות לי לעשות? 

הכל. 

מותר לכל אחד פה לעצב את ההגדרה שלו לשליטה ולהתמסרות, אני רחוקה מלהיות 'מובילת דעת קהל' פה בתחום..

אני רק יודעת מה ממלא אותי, מה מחרמן אותי ומה גורם לי לרצות לעשות הכל עבור מישהו אחר.

וזה, כאמור, לא להיות הזונה הכללית שלכם. 

אלוהים, איזו טעות עשיתי.

אני צונחת על השטיח בסלון, הברכיים משתפשפות מהאגרסיביות שבה אני נוחתת, הנייד נשמט לי מהיד בעייפות פתאומית. 

רגע קצר של תהילה, של השנינות המופלאה שיוצאת ממני, עוקצת אותו, מתחכמת, מעליבה. רגע קצר שבו לא רק הוא חכם. אני לא מתחנחנת, אני לא קטנה, אני ניצבת מולו בדמות החזקה שלי ויורה לכל הכיוונים.

ולרגע אני מרגישה מוארת, אני מנצחת אותו במילים, אני טובה. 

הוא היה צריך לדעת עם מי יש לו עסק, הוא כבר מכיר אותי טוב ויודע שאני לא שולטת בפה שלי. הוא יצחק, עוד רגע הוא יצחק ויגיד לי להגיע אליו. הוא יעניש אותי וזה יכאב, מספיק כדי שאבכה אבל לא מספיק כדי שאלמד את הלקח. הוא יצחק כשהוא יראה אותי בוכה ואני אשתוק כי אני יודעת שמגיע לי. זה המחיר בעבור רגע התהילה שלי. 

המחשבות שלי נגדעות ברגע. 

הוא לא צוחק, הוא לא מגיב, הוא לא שם.

הדקות עוברות והתהילה שלי נמחצת. ובלי סטירה, בלי הצלפה, בלי יריקה, בלעדיו, אני חוזרת להיות הבובה חסרת התכלית שהייתי בפעם הראשונה שהוא פגש בי ובפעם אחריה ובכל אלפי הפעמים שהוא הביט לי בעיניים וראה את מה שאף אחד אחר לא רואה. תבוסה.

אבל הוא לא פה כדי לראות שהרמתי ידיים, שאני מצטערת, שלא התכוונתי לפגוע בו. זו רק הדרך המעוותת שלי להרגיש שאני עוד שווה. הלוואי שהוא היה פה כדי לאסוף אותי מהשטיח ולקחת אותי אליו לתמיד. 

בהשפעת ההופעה הערב,

נזכרתי בהקלטה יוצאת הדופן של פרדי שר את we are the champions ללא הלווי המוסיקלי, אקפלה. 

עד ששמעתי את ההקלטה הזו, הכרתי יצירה שיש בה תופים וגיטרה חשמלית מסחררת, צלילים מדוייקים שמכסחים כל נים בגוף. 

כשהקשבתי להקלטה הזו בפעם הראשונה, הבנתי את כל ההבדל. ההבדל בין פרדי מרקיורי לאמנים אחרים וההבדל בין כל מה שמצוין בחיים למה שבינוני. 

הוא לא זקוק לתפאורה, לא לאורות, לא לגיטרות ולא לתופים. בשקט שלו, אפשר לשמוע את הטירוף. זה רק הוא, עירום, חשוף, מונח לפני הקהל שלו, וזה פשוט מצוין. 

אם אי פעם מישהו הגיע לשלב בו הוא שאל אותי;

למה לא?

למה לא אני?

למה שלא תתני לזה הזדמנות? קטנה? קצרה? את לא תתחרטי.

 הייתי ממציאה איזו סיבה שתגרום לו להרגיש יותר טוב עם עצמו, אני לא פה כדי לפגוע.. ובכנות, אני בטוחה שלמישהי אחרת זה יסתדר פשוט נפלא.. והמון הצלחה בדרך.. מכל הלב.

איך אני יכולה לומר לו את האמת?

שעל אף שהוא חתיך הורס, חכם ומוכשר, העובדה שהפרופיל שלו כתוב עם טעויות, לא טעויות כתיב, טעויות של חוסר תשומת לב, של רשלנות, אות אחת במקום אחרת, העובדה שהמייל שלו מחוסר פיסוק, שהוא מוסיף בעצלנות סמיילי, במקום לכתוב מילה.

איך אני אסביר לו שברגעים האלה, כל מה שאני רואה לנגד עיני- זה את חוסר הדיוק שיהיה בסטירה שהוא יתן לי? את החבל המסורבל שיקשר סביב מותני? את הגימגום בקול שלו כשאני טיפה אמתח את החבל? את העיניים האבודות שלו כשהוא יבין ש(חלילה), אני יותר חזקה ממנו. 

ביטחון, חכמה, שלווה, דיוק והרבה הרבה תשומת לב. 

זו הבחירה שלי. 

אני אוהבת שהוא מכאיב אבל לא אוהבת שכואב לי.

ואני תוהה לגבי הפער הזה, שנוצר ברגע שבין היד החזקה שמונפת, לבין המכה שנוחתת על הגוף שלי.

באיזה שלב בדיוק זה הופך מצפייה מרוגשת, לפחד מוחלט ולתחושה בלתי נסבלת?

ואני תוהה האם הפער הזה ילך ויקטן עם הזמן.

האם יבוא היום שבו הכל יקבל הגיון? שאני אוהב את הכאב כפי שאני אוהבת את הרצון לאהוב כאב?

או שלעולם אשאר תלויה בין השניים?

מסכמת פה שבוע.

שבוע של עשרות הודעות מאנשים זרים שאומרים לי שהם כל מה שאני מחפשת. של שולטים, שולטות, נשלטים ונשלטות שמציעות לי בגאווה אדירה את האדון המופלא שלהן או סתם כאלה שרוצות לשמוע איך אני מסתדרת ואם אני זקוקה למעט הכוונה. 

הודעות מלאות בפרטים, בתמונות, במיילים, בהצעות מגונות, מגונות מדי למישהי שאינך מכיר. 

והכל קורה פה מהר, בקצב מסחרר,

כזה שמוציא את כל היופי שבהיכרות בין שני אנשים, כזה שמשאיר את המילים מחוץ לתחום, כזה שמציג את ה"אינסטנט" שאנחנו חיים בו ממילא, במלא הדרו. 

עבר רק שבוע, אני לא ממהרת לשפוט ככ מהר,

ועדיין, קיוותי שזה יהיה טיפה אחרת.