כשהייתי ילדה שנאתי שאמא שלי הייתה אוספת לי את השיער.
זה היה מתחיל בקשרים נסבלים שהפכו בלתי נסבלים כשהיא ניסתה להתיר אותם. המשיך בקוקו המתוח הזה שמוקם בקודקוד הראש כשהגומיה מתלפפת סביבו פעם אחת ואז פעם שניה ואז פעם שלישית וכדי לוודא הריגה גם פעם הרביעית.
את הזנב שנותר היא הייתה מלפפת סביב לגולגול מרשים, כפי שיאה לילדה שהולכת לרקוד על במה מול קהל גדול, ולסיום סיומת, תוספת של כ-20 סיכות ששמרו על הכל במקום.
הגולגול שלי היה שורד הכל. שערה לא הייתה משוטטת מחוץ לתחום.
היום אני פזורה למדי, אוהבת את התנועה של השיער, את השירות שהוא עושה לפנים שלי ולשמלות שלי. לפעמים אני אוספת אותו ברישול, מזכירה לעצמי כמה אלגנטי יכול להיות שיער אסוף וכמה כיף לפזר אותו מול האדם שמולי כשאני משילה מעלי הכל וחוזרת למצב הטבעי.
ולפעמים הייתי פשוט רוצה שאותו אדם יושיב אותי לפניו, יסרק לי את השיער ויאסוף אותו חזק חזק, כמו ילדה שמתכוננת למופע שלה.
