בתוך כל שלבי המרד וחופש הביטוי שלי, דבר אחד אף פעם לא רציתי- קעקוע. חשבתי שזה מוזיל את המראה, מלכלך אותו. ותמיד היה לי מאוד חשוב להיות נקייה.
עד שפגשתי אותה.
קעקוע של ציפורים קטנות.. אולי אלו היו פרפרים.. להקה של מעופפים עדינים.. עפים מעלה, מהישבן שלה לכיון הגב.. צרובים בתוך העור בקלילות משכרת. נדמה שעוד רגע הם מרימים כנף וממריאים לאויר החדר. מתקמרים יחד עם הגוף שלה כאילו הוא נועד להיות שמיים.
והעור שלה, זהוב וחלק וחם. אני שוכבת מאחוריה ומציירת עם קצה הציפורן את המסלול של אחת מהן לאורך הגב. נוגעת לא נוגעת, האצבע שלי הופכת להיות אחת מהלהקה.
והעור הופך נקודות, נקודות, קרירות ורגישות תחת האצבעות שלי.. והקימורים מתקמרים עוד יותר ועושים אותה יפה כמו בשירים.
אני מניחה את השפתיים מאחור,על הצוואר, מנשקת ומשאירה אותן שם. והגוף שלי מחובר לשלה בחום מטושטש, אני שוקעת עמוק ויודעת שכל שישאר לי ממנה זה זיכרון של להקת ציפורים, אולי בעצם, אלו היו פרפרים.