אני לובשת את השמלה החדשה שקניתי השבוע, הגזרה שלה מושלמת. היא עדינה, נייטרלית ונוחה.
נשימה עמוקה.
זה בסך הכל קפה של צהריים, אני בטח אזמין הפוך גדול חזק ורותח וכשהוא יגיע אשכח לשתות אותו עד שהוא יהיה קר ויהפוך להיות רק אביזר שאני משחקת בו כדי להעסיק את האצבעות שלי.
נשימה עמוקה.
אני מסתכלת סביב לראות אם מישהו מבחין בי, בחורה הזויה שיושבת לבד בבית קפה באמצע היום במקום ללכת לעבודה, משחקת עם ספל קפה קר. תתעסקו בעניינים שלכם אנשים, מה אתם מסתכלים? אתם מסתכלים..? למה שהם יסתכלו עלי?
אני תמיד חושבת שאני כזאת מיוחדת.. כאילו אני מעניינת מישהו מיושבי בית הקפה.
נשימה עמוקה.
אני אפילו לא יודעת למה לצפות, למי אני מחכה פה. אני בוחנת את הבאים מכף רגל עד ראש, פוסלת לפי פיסות המידע שניתנו לי מראש- צבע שיער, צבע עיניים, גובה, גיל, רמת העניין שלהם בי. כלום. אני מנסה להירגע, פותחת ynet, נדמה שאפילו 10 פיגועים לא יצליחו לגרום לי לחשוב שלא כל העולם סובב סביבי עכשיו.
נשימה עמוקה.
אני מביטה בשעון, עברו כבר 20 דקות. אני לא מתכוונת להמשיך לחכות פה. אני מזמינה חשבון וכעבור שתי דקות אוספת את עצמי, שמה את התיק על הכתף באכזבה ומתקדמת באטיות החוצה. אני פוסעת לכיון הרכב כשלפתע אני רואה אותה מרחוק, בזוית העין, אין צורך לחשב את צבע השיער, הגובה או הגיל, במבט אחד אני יודעת שזו היא. אנחנו מחייכות אחת לשניה ולא מורידות את העיניים הנוצצות תוך שאנחנו מתקדמות אחת לקראת השניה.
אני רוצה להגיע אליה כבר אבל בתוך תוכי מבקשת רק עוד רגע אחד להתבונן בה לפני שאנחנו נפגשות.
היא כל כך יפה, החיוך שלה מרגיע אותי, העיניים שלה טובות ומקבלות אותי.
נשימה עמוקה עמוקה.
היי, נעים מאוד,
כיף להכיר אותך סוף סוף.
