Nola's

קניתי סניקרס חדשות השבוע

כשהוצאתי אותן מהקופסה לנעול אותן בפעם הראשונה הרחתי אותן והריח שלהן היה לי כ"כ מוכר, ברמה שזה זרק אותי אחורה שנים והרטיב אותי בשניה. 

לקח לי בדיוק דקה לחבר את הריח לזיכרון 

זה היה הריח של הנעליים שלו, 

הוא היה מושיב אותי על הרצפה ליד הנעליים שלו ולא נותן לי לעשות כלום, נשאר לי רק לנשום את הריח הזה תוך כדי שאני צוללת במחשבות על מה הוא יעשה לי עוד רגע. זה הרגע הכי טוב בעולם, שאני יודעת שהטוב עוד לפני, רק להתאפק ולהיות בשקט עד שהוא יחליט. 

כל כך הרבה שנים עברו, אפילו הפנים שלו מטושטשות בראש שלי.. אבל הריח, אלוהים הריח. 

שנים אני מחכה לרגע כזה

והנה הוא הגיע.

ישב מולי אדם חכם שאני מכירה לא מכירה כזה,

הסתכל לי בעיניים ואמר לי שהוא יודע שאני אוהבת שקושרים אותי. ככה לפרצוף.  

גמגמתי והתנהגתי כאילו אני לא יודעת על מה הוא מדבר אבל הוא לא הרפה, בביטחון מוחלט אמר לי שהוא רואה אותי. 

המוח שלי התפוצץ. זה משהו שכל כך לא יודעים או רואים עלי, כמעט ושכחתי את זה על עצמי.

זה סחרר לי את היום.

אני חושבת שקצת חזרתי. 

איזה כיף. 

כל אחד, חייב פעם אחת בחיים, להיות מסורב אהבה.

כך נאמר לי, בכל אופן. 

אין אירוע מטופש יותר,

מביך יותר

ושקרי יותר

ממסיבת רווקות קלאסית,

לבחורה כמוני. 

מאחורי כל אדם גדול יש טראומה.

זו מחשבה שאני סוחבת איתי כבר שנים, בכל פעם שאני מוצאת את עצמי מעריכה מישהו אני מיד בודקת את העבר שלו. לפעמים העבר הזה פרוס בויקיפדיה, מספר על התלאות שעבר בחיים, על האנשים שאיבד.

לפעמים אני פשוט יושבת מולו והעיניים שלו חשופות ובוכות. 

וזה מבדיל אותו ממני, לא משנה כמה מוצלחת אהיה.. אני תמיד גם אהיה הבחורה עם החיים המושלמים. 

אז ביקשתי מהיקום שינחית עלי איזו מכה קטנה, צלקת שתאיר את עולמי, שתגרום לי להיות מאותם אנשים שעברו דרך, שתכניס עצב לעיניים שלי והעצב הזה יצמיח אותי גבוה גבוה. 

ביקשתי וקיבלתי.

ואני עצובה כל כך.

סיפרתי לו היום על הדבר הזה שקרה לי כשהייתי בת 5. הוא הפסיק לדבר לרגע ואז דיבר יותר מדי, באמצע המשפט השלישי הוא השתתק ואז התנצל ואז אמר שלא ישאל יותר. ואני, רק חייכתי ואמרתי שזה בסדר. הכל בסדר.

לא סיפרתי לו את מה שקרה לי בגיל 16, את זה סיפרתי לבחור מהעבודה. נשארנו עד מאוחר והתגלגלה שיחה כזו, הוא סיפר אז גם אני סיפרתי. הוא ישמור את הסוד שלי לנצח.

את הפנטזיה המטורפת ביותר שלי, סיפרתי להוא מלונדון, בחילופי סטודנטים. הוא סחף אותי וגרם לי להרגיש כל כך שייכת בתוך העולם הזה שלו, העולם הזה שעוד רגע אני אברח ממנו חזרה למציאות שלי בארץ.

את החלום הגדול ביותר שלי, שעד היום שמרתי רק לעצמי סיפרתי פה למישהו בכלוב, באיזה לילה קסום של התכתבות עד הבוקר. לא דיברנו מאז. 

הפחד האמיתי שלי הוא שיום אחד כולם יפגשו. אני אכנס הביתה ואמצא את כולם יושבים על כוס קפה בסלון ומחליפים סיפורים.

מרכיבים את התמונה. 

היום באינסטגרם, אתגר חדש, האשטאג #10yearchallenge

מה שנותן לנו, חובבי השיתוף, לגיטיצמיה להעלות תמונות מן העבר, להיזכר איפה היינו ולמצוא בזה דרך לפרגן למי שאנחנו היום. 

אז נפלתי קורבן לטרנד היומי והלכתי לחפש תמונות משנת 2009.. להיזכר רגע מה היה שם, רק בשביל עצמי כמובן. 

הייתי ילדה כל כך יפה. 

ומה שמבאס זה שכולם מסביב אמרו לי את זה ופשוט לא האמנתי. הסתכלתי במראה ופשוט לא הצלחתי לראות את מה שהם ראו, את מה שאני רואה בילדה הזו היום. חשבתי שאני כל כך רגילה, סתמית, נשכחת.

הלוואי שרק יכולתי לתקן את הטעות הזו לגבי היום. להסתכל במראה ולדעת שעוד 10 שנים מהיום אני אצטער שלא ראיתי את מה שהיה שם לראות. 

לא בטוחה שלזה התכוון משורר ההאשטאגים, אבל אתגר בטוח יש פה. 

מאז שנכנסתי לכאן אני מרגישה כמו במשחק ילדים.. קר, קר, קר, מתחמם, חם, קפוא, קר, רותח, כמעט.. כמעט.. 

ליד. 

אני עקשנית, מתנשאת וצינית מדי בשביל להיות למטה וחסרת אופי מדי בשביל להיות למעלה. 

וזה יותר נורא מלהיכשל ופשוט לנטוש, כי זה תמיד מרגיש שאולי עוד רגע זה יקרה. הרי זה כבר ממש מתחמם..

אני לא יודעת מה יהיה מוצלח יותר בעיני, למצוא כאן בית או לשכוח מהמקום הזה כאילו לא היה. 

רק שיקרה משהו. 

הוא לא סובל אותי, השכן. 

אני בכלל לא מבינה איך הוא גר פה, האם זה כסף של ההורים, דירה שהוא קיבל בירושה, שכירות נמוכה שהוא מחזיק כבר הרבה שנים?

מה שבטוח, הוא לא משלם על זה.

הוא ואישתו המעצבנת והרזה (יש שיאמרו רזה מדי- נניח אני) כל היום בבית, כשהם יוצאים זה רק לרכיבה משותפת עם הילדים או טיולי טבע בג'יפ הלא עירוני שלהם. 

אני נתקלת בו הרבה, ואני צעירה ומושכת הרבה יותר תשומת לב מאשתו אבל הוא לא מסתכל עלי. אני תמיד מברכת לשלום ומדי פעם הוא ממלמל בזלזול, אני נעלבת ולמחרת מחפשת שוב את המבט שלו. 

לפני כמה ימים ראיתי את אשתו מפלרטטת עם שכן אחר וזה עשה לי חשק לבעוט בה או לחלופין לצלם תמונה שלהם ולשלוח אותה לשכן שלי במעטפה חומה. 

ויתרתי על שתי האופציות.

אם רק היה לי את האומץ לשאול אותו אם בא לו לעלות אלי לקפה.

ומצד שני, הוא ועד הבית של הבניין.

אין שולט שהוא גם ועד בית נכון? 

הוא מסתכל לי לתוך העיניים במבט רציני ואומר לי להתפשט.

אני מתפשטת, עד התחתונים ועוצרת. הוא לא אומר כלום, מקבל את זה שהחלטתי לעצור בתחתונים.

הוא תופס אותי חזק, זורק על המיטה, אני על הבטן. קושר לי את הידיים אחת לשניה. אני אוהבת להיות קשורה, זה מרגיע אותי נורא. שני ליפופים ביד אחת ושלושה ביד השניה..

שלושה שהם לא שניים.

'אני אוהבת להיות קשורה', אני מזכירה לעצמי, 'תפסיקי לספור לו ליפופים', אני כועסת על עצמי. 

הוא קושר את הרגליים זו לזו, אני חושבת על המייל שאני צריכה לשלוח מאוחר יותר, עוברת על הדגשים החשובים, מעסיקה את עצמי.

'לא ככה קושרים..'

מסלקת את המחשבה.

'אני אשתחרר בשניה'

מסלקת,  מסלקת, מסלקת.

ואז זה כבר בלתי נמנע, מתפרצת המחשבה על התחתונים שעדיין עלי והרגליים שחוברו להן יחדיו, והעובדה שלא תהיה לו כך גישה לכוס שלי..

לא לוקח לו הרבה זמן לקלוט (אתן לו לפחות את זה) והוא פותח את הקשר הדפוק שהוא עשה, מפשיל את התחתונים וחוזר לקשור אותי שוב. 

ג'יזס.

למה אני מתעקשת להיות נשלטת?