אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

השיזוף🤩😍

💙💙

אני אוהבת את זה,

שמנסים לדבר עלי ולשפוט אותי אנשים שאני לא מתייחסת אליהם בכלל.

הם כאלו נואשים שהם עושים הכל כדי לקבל תשומת לב ממני,

ואני בכוונה מתעלמת גם אם הם לא בהשתק,

כי המוח שלי למד להתעלם ממה שהם כותבים באופן ישיר.

דבר אחד אני בטוחה בחיים האלו

 וזה האימהות שלי.

אני בטוחה ב 100 אחוז שאני האמא הכי טובה שאני יכולה להיות לילדה שלי.

ולא משנה כמה רעשי רקע יש,

אם קמתי מהתופת של אובדן ילד, ואני מחייכת בשביל המחבלת שלי,ואפילו שמחה לפעמים ונותנת לה את החוויות הכי טובות שאני יכולה.

אני ניצחתי והצלחתי לקום בשבילה.

ואכן אני לביאה.

♥︎

אתמול חגגתי את היומהולדת שלי עם החברה הכי טובה שלי.

כמובן שהלכתי לים שזה הדבר שהכי מייצג אותי.

גם בגלל המזל שלי וגם בגלל האופי שלי.

היא שאלה אותי אם אני לפעמים שוכחת את אילולי(ז"ל) בכוונה?

אמרתי לה שיש הרבה פעמים שאני בורחת מהמחשבה עליה ויש הרבה פעמים שאני לא מדברת עליה,אבל שוכחת אף פעם לא.

קשה לי לשכוח אותה, גם אם הייתי רוצה ותאמת זה הפחד הכי גדול שלי שאשכח אותה.

כמובן שסגרנו והבהרנו הרבה דברים לגבי העבר שלנו,זה כל כך כיף שיש לך חברה שאת איתה כבר 25 שנה היא עברה איתך כמעט כל דבר משמעותי בחיים האלו,

ולא משנה כל פגישה מחדש מעלה תובנות חדשות על מעשי עבר שלנו וכמובן זיכרונות מטורפים.

היא אמרה לי שהיא רוצה ללכת לדאנגן איזה ערב אחד,אמרתי לה שבשבילה אין לי בעיה ללכת *ערב אחד*.

אז אולי אחרי תקופת המבחנים תזכו לראות אותי שם.

אתמול הקשבתי לשיר הזה 

זה גרם לי לבכות משום מה, אולי בגלל שהרגש שם בשיר לפי דעתי כל כך עמוק וטהור וקצת מלוכלך 

אני לא יודעת.

אבל החלטתי שאם אי פעם אתחתן שוב,הבעל שלי יהיה חייב להקדיש לי את השיר הזה ולאילולי גם.

בסהכ שמחתי להתאוורר קצת והיה לי כייף מאד

לא הייתי חוגגת אחרת את היומהולדת שלי וכמובן שהייתי חוגגת בדיוק עם הכמות האנשים (אחת).

כי היא כבר מעבר מחברה היא יותר כמו אחותי הבלתי נפרדת.

ובעיקר כי היא תמיד מקבלת אותי איך שאני,גם עם כל השיגעונות,חרדות,פחדים וגם עם הצדדים הכי לא יפים.

היא בעיקר זורמת עם השטויות שלי ועל אף פי שהיא מאורסת היא ניסתה להתחיל עם המציל בשבילי.

והדבר הכי עיקרי כאן,הוא-

שהיא תמיד מזכירה לי ועושה הכל כדי שאני לא יאבד את עצמי אף פעם,ותמיד מזכירה לי מי אני.

ואני בסה"כ אחלה בת אדם ♡

🌊🌊🌞⛱️🛟

חלמתי בפעם הראשונה עלייה,

הייתי בעבודה,

היא הייתה כמה חודשים בבית חולים,בחלום לא ידוע מי היה איתה.

ואז אבא שלי אביא לי אותה לעבודה,

היא הלכה

זחלה

והייתה בריאה.

אולי זה הרמז שלה להוכיח לי שהכל בסדר איתה.

אבל לפחות הצלחתי לראות איך היא נראת עכשיו.

קמתי בבוקר רגועה משום מה.

ואולי זה בגלל זה.

חלמתי עליה סוף סוף בפעם הראשונה ואין עצובה ממני ושמחה בוא זמנית.

אני עצובה,

כי אני כבר לא בוכה עליה,ולא רואה סרטונים שלה,פשוט כלום.

והידיעה הזו מקשה עלי.

אני ישר מתחילה לבכות שאני מדברת עליה.

אבל המחשבה לא שם, תמיד.

ואני שואלת אם הגיע שלב הכחשה?

ואם הכל עובד אצלי הפוך?

כי את שלב הקבלה כבר עברתי (שלב 5)

את שלב הדיכאון עברתי (שלב 4)

את שלב המיקוח כבר עברתי בבית חולים (שלב 3)

ואת שלב הכעס עברתי ישר אחרי המוות (שלב 2)

האם עכשיו אני בשלב הכחשה (שלב 1)?,

זה שאני לא עוסקת בה ביום יום הופך את זה שאני מכחישה שזה קרה לי?

ימי שישי שלי כבר לא משפחתיים,

קשה לי לשבת בשולחן בערב שהיא חסרה ולא נמצאת.

אני מרגישה אשמה באיזו שהוא מובן.

ואני גם אשמה שהגדולה שלי סובלת מזה,כי אני לא איתה בשולחן.

אני בחדר "ישנה".

מאז שהיא נולדה (הגדולה) השתדלתי לשבת בערבי שישי יחד איתה,כדי לתת לה את הרגשה של המשפחתיות.

אבל אמא שלה קצת דפוקה והיא שונאת את השבתות,מאז ומתמיד.

ועכשיו "נכפה" עלי לעשות שבתות אחרות מהדרך שלי כי אני לא גרה בבית שלי אלא אצל הורים שלי והם דתיים.

וזה קצת קשה,אבל הם מבינים ונותנים לי ספייס בשבת.

הייתי רוצה שתחזור לי הסבלנות,שהייתה לי לפני שהתחתנתי ולפני שעברתי את המקרה הזה.

כדי שאוכל להיות יותר סובלנית וסבלנית כלפי הבת שלי.

כי אני חסרת סבלנות בעליל,

ותאמת? 

כולם לא מצליחים להבין,

"איך נל,זו שהייתה עם הכי הרבה סבלנות וסובלנות חסרת סבלנות?"

תמיד בא לי להגיב להם תחיו בערך 3 שנים עם אדם שיש לו ocd והסבלנות תעלם לכם במהירות מרוב החפפה שזה מעלה .

אני מקווה שהשבוע אעיז לעשות משהו חדש בשבילי ושהכל הסתדר.

𝔾𝕠𝕠𝕕 ℕ𝕚𝕘𝕙𝕥

"..ניקיתי את הכול
וכבר אספתי את השברים
תראי בסוף הכול עניין של זמן וחברים
עוד בירה פה עוד שכטה שם
בסוף זה יעלם
הלב הזה שברת אותו
אבל נשאר פועם
הלב הזה שברת אותו
אבל נשאר פועם.."

🌹🥀

מחר יש לי יומהולדת בתאריך העיברי (ככה זה דתלשים זוכים לחוגג פעמים בחודש יומהולדת).

גדלתי בשנה,

בשנה שבה היו לי מלא שינויים בעצמי.

בעצם זו שנה ראשונה מאז שלקחו את הבתולים שלי בלי רשותי שלא היה לי סקס.

זה לא שאין לי מחזרים.

יש לי,

אפילו חתיכים מידי.

פשוט אני זו שאיבדתי כל חשק לזה.

 לכל הבלגן הזה.

אני יודעת טוב מאד שאהבה זה לא לנצח,

ועד כמה הגבול דק בין אהבה לשנאה.

אני לא רוצה להכנס לשם,

למרות שאני רוצה בזה.

אבל אטמתי את עצמי לאפשרות הזו.

אני מעיפה בערך את כולם מעלי.

ואני יודעת שאני ממכרת כי הם תמיד חוזרים.

וזה לא שהם מקבלים משהו טוב ממני.

אני מביאה להם את נל הכלבה,ששום דבר לא יכול לחדור אליה ואל ליבה.

והם עדין באותה נקודה.

לא שאני באה להשתחצן, אני פשוט כותבת כדי לפרוק.

החיים שלי תקועים.

ואני לא מצליחה לצאת מזה.

אפשר לומר אולי שאני בדיכאון.

אבל אני קמה כל בוקר מהמיטה ברצון רב.

הלולאה הזו צריכה להשתנות בסוף, כי יש לי להגשים את העתיד שלי.

ושל הילדה שלי.

ואעשה בשבילה הכל.

גדלתי בשנה,

ומקווה שהשנה הזו תביא על עצמה דברים קצת יותר  משמחים ממה שהשנה הקודמת הביאה עלי.