אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

שגם שאני עייפה אני יפה🤪

החורף הזה זה הסיוט לכל אמא,

במיוחד אמא חרדתית כמוני עם ילדה צומיצתית שלא עוזבת אותי לדקה.

בהחלט הנקתי אותה שנה ו3 חודשים ומאז יש לה חיבה מסתורית לציצי שלי

במיוחד כשהיא חולה,

היא ישנה רק עליו,ונרדמת רק עליו כמובן.

ככה שחזרתי להיות מוגבלת בתזוזות בדיוק כמו בהנקה.

אני לא יודעת אם אני התגעגעתי לזה או לא,

אבל העיקר שיש לי אותה דבוקה לי לתחת,לפעמים זה מה שאני צריכה להרגיש ממנה כדי להרגיש חייה.

כל פעם שהיא חולה,היא מזכירה לי את הקטנה ז"ל.

ואני עדין מתגעגעת אליה מאד,למרות שאני כבר לא בכיתי כמה לילות כי הראש שלי עסוק במלא מחשבות ולתת צומי לילדה אחת בת 3 שתודה לאל לפעמים לא נותנת לי להרגיש את בחוסר של אחותה כי מתנהגת כמו 2 ילדים.

אני מותשת ועייפה מאד,

ורק רוצה לישון בלי סוף,אבל אלוהימה לא נתנה לי את האפשרות להרדם בקלות ביום, בעצם גם בלילה אני לא יכולה להרדם בקלות.

אז לחיי האמהות ששורדות את החורף הזה על כמעט 0 שעות שינה.

♥︎

מבאס בעולם

זה שהקראש  שלך מגיל 13

חוזר אלייך

ובמקרה הוא השכן שלך😒

שיש לומר בקושי נמצא בבית.

#לא אובססיבית בכלל

#hellp

#fuck u all

וקולות המכשירים,

מזכירים לי אותה.

כה קטנה וצנומה,

מלאכית יפה ולבנה.

למה היא צריכה לעבור ייסורים כה רבים,

ולמה התפילות שלי לא נשמעות אצל האלים.

עוד בדיקה,עוד ביקור רופאים,

ואני מרגישה שיש עוד תקווה להציל אותה.

התקווה נימוגה,

כשהטלפון צלצל,

והקול שבקע מתוכו אמר,

"מצבה לא טוב,אנחנו עושים לה מכות חשמל ועיסויים".

כך הקול אמר,

ואני מתוך שינה אומרת ,

"תודה על העדכון"

וחוזרת לישון בחזרה.

אחרי חצי שעה שוב הטלפון מצלצל 

הקול שבוקע מימנו אומר לי

"מצבה ממשיך להדרדר אנחנו עדיין עושים מכות חשמל ועיסויים".

פקחתי את עיני,

מעכלת את המידע,אני זוכרת עוד שהתלבטתי האם לקום מהמיטה.

ואז אסימון נפל,

עפתי מהמיטה והליכה של 10 דק עשיתי ב 5 דק ואפילו פחות.

כשהגעתי לשם, הרופא אמר

"אנחנו כנראה לא נעבור את הלילה"

עמדתי שם קפואה,בלי יכולת לזוז ופתאום חשתי צורך עז לרוץ.

איפה כל התקווה נעלמה לה?

הרופא נתן לי כדור,הושיב אותי ליד מי שהיו המשפחה שלי לחודש.

התקשרתי לאבא שלי שיבוא מהר.

הרופא יצא שוב,

ואמר שהם עושים שוב החייאה, אבל אין תקוות גדולות.

אחרי רבע שעה,

כל האחים,הרופאים יוצאים אלי

עם עיניים נפוחות.

מצטערים,היא לא עמדה בזה יותר.

ואני עומדת קפואה,מתחילה לרעוד,רוצה לצעוק,אבל לאן קולי נעלם???

אני מתחילה לרעוד להשתטח.

למה למה?

אני מבקשת להחזיק אותה,

לחבק אותה.

אחרי שהם ממנתקים אותה מהמכשירים ומנקים אותה,

הם נותנים לי להכנס.

אני בוכה,מחזיקה את הילדה שלי מחבקת אותה חזק.

ומבקשת ממנה שתאהב אותי ותסלח לי.

אומרת לה תודה שבחרה בי להיות לה לאם.

אני ככה יושבת שעה מחובקת עם ילדתי, אשר מלאך המוות לקח אותה.

קולות המכשירים,

מזכירים לי אותה.

כה קטנה וצנומה,

שוכבת לה על המיטה אחרי שליבה נדם.

מלאכית קטנה ויפה,

אומרת שלום לאמה בפעם האחרונה.

גוף נשי ומלא במקומות הנכונים.

לוקח לי מלא זמן לאהוב את הגוף החדש שלי, אחרי הטראומה שהוא עבר.

אבל אני מתחילה לחבוב אותו מצדדים שונים.

הגוף שלי השתנה ממש אחרי הלידות,

ולפעמים מאד קשה לקבל את השינויים האלו ולהתרגל לגוף החדש שלך.

(ובגלל זה אני מתאמנת (; )

היום אני החלטתי לפנק בתמונה שאהבתי ממש אבל בדוק שלא אשאיר אותה יותר מידי,

כי זה עדין יותר מידי חשוף לי, ואני פחות מעדיפה את זה.

אבל תהנו(;

נכון זה שיר אהבה בין גבר לאישה,

אבל אפשר להסתכל על זה בעוד מבטים.

כמו שיר אהבה בין אמא לביתה שהלכה לה.

חוץ מכמה קטעים זה מושלם.

"..And I will love you, baby, always
And I'll be there forever and a day, always
I'll be there 'til the stars don't shine
'Til the heavens burst and the words don't rhyme
I know when I die, you'll be on my mind
And I'll love you, always.."

שיר נוסטלגי ברמות.