אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

התמונה שלה מביטה בי מהחלון,

אני עוברת בעיני שוב ושוב על תווי פניה.

והגל של האובדן מגיע.

זה כל כך קשה לי להבין ולעכל שהיא בלעדי שם.

יותר קשה לי להבין את זה שעכשיו היא לא צריכה אותי כדי לטפל בה.

היא חזרה להיות מלאכית בת אלמוות.

אילולי בלולי שלי, שתדעי שאני באמת מתגעגעת אליך,ואוהבת אותך מאד.

את תמיד חרוטה לי על הלב בקטן.

כל פעם שמגיע הגעגוע הדמעות זולגות מעצמן ואני נכנסת ללופ של זכרונות וגעגועים אינן מרפים.

10 חודשים היינו צמודות.

את כבר היית אמורה להיות בת שנה ו3 חודשים. 

אולי היית כבר הולכת?

מתחילה לדבר?

המילה הראשונה שלך אולי הייתה "אמא?

ואולי היית כמו אחותך הגדולה ואוכלת כל דבר מבלי להקיא?.

אני תמיד תוהה איך היית נראת עכשיו?

ואילו אם היה לך לב חדש חייך היו שונים או שעדין היית בלי סוף בבתי חולים?

לבינתיים נשאר לי להסתכל בתמונתיך שעל חלוני,ולשנן את תווי פניך כדי שאף פעם לא אוכל לשכוח אותך.

♥︎

"..I'm never gonna let you close to me
Even though you mean the most to me
'Cause every time I open up, it hurts
So, I'm never gonna get too close to you
Even when I mean the most to you
In case you go and leave me in the dirt,
But every time you hurt me, the less that I cry, And every time you leave me, the quicker these tears dry, And every time you walk out, the less I love you.
Baby, we don't stand a chance, it's sad, but it's true I'm way too good at goodbyes..."

 

 

 

אני מרגישה מתה מבפנים,

זו כנראה תופעת לוואי של השמחה שחזרה לה קצת.

כי עדין יש לי דקירות שאני שמחה ונהנת,

והיא פשוט מתחת האדמה.

רגשות אשם

למה יש לי כלכך הרבה מהן?

אני מנסה להשתחרר מהן ואני לא מצליחה.

אני כלכך מתגעגעת ליצור הקטן שלי,שאני סחבתי 9 חודשים בבטן , וטפלתי בה 10 חודשים מאז שהיא נולדה.

אני יודעת שהיא תמיד תהיה איתי.

אבל מתי האבל והאובדן נעלמים ונותנים מקום רק לגעגוע?

*פוף*

♡

"..ושהכל אותו דבר,אני כמו פרח במדבר אני לא צריכה את השאר.."

אז אסביר לכם,

עזבו כרגע את הטראומה הנוראית שעברתי, ועל זה שאני לא פנויה ריגשית כרגע.

אבל אני לא בעסק כאן,

מכיוון שאני מרגישה שקצת שכחו כאן מה זה להכיר,

מה זה הדבר הזה לדבר לפני עניין של "הסטיות", 

מה זה לא להפוך את הסטיות לעיקר השיח ולראות שיש מולכם אדם שיש בתוכו מלא עולמות ולהתעניין בהם ולא רק בסטיות ובמיניות.

לרובכם זה מאד לגיטמי שהפגישה הראשונה תהיה באיזה חדר בדסמי לסשן ראשון, אבל שכחתם מה זה לתת בטחון לצד השני ולתת לו את הרגשה הטובה שבואי ניקח אותך לבית קפה נישב נכיר כי מאחורי הפון ובמציאות זה שונה ואז אם יזרום נעלה לחדר או נילך לחדר ששכרתי אם יש זרימה כמובן.

ולא לדבר על החוסר זמינות לקשר נורמלי, הסינונים והעלימויות.

שכחתם  לקחת את הדברים לאט לאט לבנות את המתח המשוגע שאמור להיות ולבנות את הכימיה המצוינת כדי שהיא תעבוד גם במציאות.

אני לא נמצאת באפליקציות של הכירות , כי אני שונאת את זה אז לא יודעת מה הולך שם ולכן אני מכלילה כאן את הרוב.

וזה ממש מעצבן שזה מה שנהיה מימנו,

לא מספיק שאנחנו רצים כמו משוגעים אחרי הכסף,אנחנו רצים כמו משוגעים כדי לספק את היצרים שלנו מבלי לחשוב על הצד השני.

איפה הימים של "דייט" בים או "דייט" תחת כיפת השמים מאד לגיטמי,

כי חוץ מחור יש מולכם אדם ומאד לגיטמי שנחכה עם המשיכה המינית ונתמקד בעולם הפנימי של האחר.

נ.ב נכתב בלשון זכר אבל פונה לשתי המינים.

שבת ראשונה שנסענו לסבתא שלי כל המשפחה אחרי שבערך 3 שנים לא הייתי שם.

היה לי בסדר בהתחלה,ואז בן דוד שלי בא ובדיוק נולד לו הילד השלישי לפני שבועים.

כמובן שלא יכלתי להתאפק וישר הרמתי אותו.

בהתחלה לא כזה היה לי קשה אבל אח"כ פשוט נשברתי.

התגעגעתי אליה כל כך,

ועפתי לחדר ופשוט בכיתי, לא יכלתי לצאת בערך שעתיים מהחדר.

זה פשוט הציף לי את הכל.

וצף לי לאחרונה התמונה שאבא שלי מחזיק אותה ומלווה אותה בפעם אחרונה לבית החדש שלה מתחת להאדמה.

אבל לפחות הצלחתי לעבור גם את זה.

בסופש הזה הצלחתי ליסוע לירושלים לבד בלילה ולהתגבר על החרדה שהייתה לי באמצע.

וחלקית על החרדה להרים תינוקות שרק נולדו.

אני לא מוותרת על להתמודד עם החרדות שלי,ולא מוותרת לעצמי.

רק ככה אתגבר באמת על העצב ואולי מי יודע על האובדן הקשה.

לפעמים אני מרגישה מלוכלכת, לא בגלל שעשיתי משהו או שחוויתי משהו.

פשוט מרגישה ככה.

כן חלקכם חושבים שאני מדהימה מוות עם אופי מושלם 

ואני באמת כזו.

אבל לפעמים אני חושבת שאני מושלמת מבלי המדהימה,וזו לא שלמות זכה וטהורה.

זו שלמות של כאוס ואופל,שנמצאים אצלי לרוב.

אנשים אוהבים לרכל,ואני תמיד הייתי במרכז הריכולים מאז שהייתי ילדה קטנה אני רגילה לזה, 

ואולי זה בגלל שמאז ןתמיד הייתי במרכז,לא הייתי מלכת הכיתה אבל בהחלט הייתי חברותית מאד ותמיד במרכז התשומת לב,בין אם רציתי ובין אם לא.

 (כן כן גם במציאות אני כזו.)

וכמו שאמא שלי תמיד אמרה לי "אל תתיחסי אליהם הקנאה הורגת"

שאספר שרק בגלל הקנאה הזו הייתי הולכת כל שני וחמישי שיוציאו לי את העין הרע כי אמא שלי הייתה בשגעת שמדברים עלי כל היום. 🤦🏽‍♀️

עכשיו אני לא יודעת למה אני תמיד במרכז או תמיד מקנאים לי,אבל מאז ומתמיד זה לא עניין אותי.

אני יודעת מה אני ומי אני ואני לא חייבת לאף אחד הסברים והוכחות.

יש אנשים שיאהבו אותי ואנשים שלא יסבלו אותי,וזה בסדר גמור כי אני במילא לא חובבת את רוב הבני האדם ביקום.

הרגשה של הלכלוך הזה גורמת לי להשאב שוב לדאון הזה,

הדאון הזה שהשפל במזל שלי מגיע, אני שם.

זה לא דאון של בכי ועצב,זה דאון כזה רגוע,

שאני נכנסת לזון כזה של שקט רוגע ואני לא בהיי המטורף ותוססת.

ואני אוהבת את הדאון הזה, 

הוא נותן לי להבין מלא סיטואציות ופיתרונות לכל מיני דברים, וכמובן התבוננות באני העצמי שלי,שתמיד נותן לי תובנות אם אני צריכה לשנות באופי שלי דברים או שאני צריכה להשאר כמו שאני.

(אני קוראת לו דאון כי הוא מגיע אחרי היי מטורף )

♥︎

זה היה בערך בכיתה ה/ו.

הגיעה אלינו ילדה חדשה בכיתה.

והיא הייתה מהממת בצורה לא נורמלית.

אני זוכרת שלא בדיוק הבנתי מה אני מרגישה,אבל אני ידעתי שאני תמיד רוצה להיות לידה.

אני זוכרת שניסתי להשיג את המס פון שלה,

זוכרת איך נמסתי שהיא הייתה מדברת איתי,

ואני זוכרת שהייתי מוכנה לעשות הכל בשבילה.

ואני זוכרת גם את החלומות שהיו לי עליה (אפילו מידי פעם היום אני עדין חולמת עליה).

אז כילדה בכיתה ה/ו לא הבנתי שזו התאהבות ובטח לא באישה

חשבתי שכולן מרגישות ככה,מסתבר שלא.

יום אחד היא הפסיקה להגיע לבית הספר,

ואני בכיתי.

אשכרה בכיתי.

מידי פעם אני מנסה עוד לחפש אותה בפייסבוק אבל אני לא זוכרת את שם המשפחה אז זה קשה.

היה לי גם התאהבות באישה בתיכון,

שכיום היא בוצ'ה,

ואני דלוקה עליה רצח אבל אני לא אעשה עם זה כלום כי יש לה בת זוג.

אבל היה לי כיף היום להזכר איך הרגשתי בכיתה ה/ו ולא הבנתי שהייתי בעצם מאוהבת/דלוקה על מישהי.

מקווה שאני אצליח להרגיש ככה  גם בקרוב.