וזה כבר מייאש כל פעם לחזור לאותו דבר,אותו תהליך ואותו טיפול.
נמאס לי אני רוצה בשבילה את הדבר הכי טוב שאפשר,היום קיוותי שזה יקרה,אבל דחו את זה,מבינה שזה מסיבה טובה,אבל מה עם הכנה הנפשית שהייתי צריכה להכין את עצמי?
מה עם הכנה הנפשית שהייתי צריכה להכין את הגדולה שלי?
ומה עם המצב הבריאותי שלה?
נמאס לי.
אני לבד בכל הדבר הזה,ולפעמים אין לי כוחות להחזיק את עצמי,אז אותה להחזיק?
הנפש שלי פצועה וכבויה.
אין לי דרך להתפרק,
הכל עצור בתוכי ואני רק מחכה לרגע שבו אני אוכל לחזור לנשום, לישון,לאכול,לתפקד נורמלי.
הלילות שלי הם לילות של בכי ותפילה לא משנה למי,שייתן לי כח להחזיק עוד יום אחד וככה כל לילה.
אני אוהבת את הבנות שלי מאד,הן החיים שלי.
אבל לפעמים נמאס לי להיות אמא,האחראיות הבלתי פוסקת שאת מרגישה לגביהן,החלטות שאת צריכה להחליט והתוצאות שלהן שישפיעו על עתידן והטראומות שברור שאני יצור בהן כי בכל זאת ,איזה הורה לא עשה טראומה לילד שלו?
אני רוצה לצאת מהלופ הזה ולהיות חזקה בשבילן ושתחזור לי הסבלנות והשמחה כדי שהן יזכרו שיש להן אמא טובה ולא סתם אישה עצבנית שאין לה כח וסבלנות לשומדבר.
