אני מרשה לעצמי להתפרק לבד בלילה,כשהיא נרגעת והולכת לישון.
אני לא יודעת אם אני אעשה כאן את החג אבל לפי איך שזה נראה אז כן.
והמחשבה הזו קשוחה לי,להתחיל את השנה רחוקה מהבכורה שלי.
למרות שחפרתי להם שאני רוצה להתאשפז עכשיו כי המצב של הקטנה שלי לא משהו אני קצת מתחרטת על זה, למרות שזה הדבר הכי נכון שעשיתי התעקשות הזו.
אני כל כך מתגעגעת ללגדולה שלי וזה לא מובן.
אני רוצה לראות אותה,לחבק אותה,לכעוס עליה,לנשק אותה בלי סוף,להציב לה גבולות ולהיות שם בשבילה.
אני מרגישה כישלון,כישלון בלא להיות שם בשבילה וההורים שלי שם מרגיעים אותה,בכל בכי,בכל רגע שהיא נופלת ,נותנים לה צומי שצריך.
וזו לא אני.
אני אמא שלה,ואני לא שם.
זה קורע אותי,ואני מנסה להדחיק את זה כי אני צריכה להיות חזקה כי הקטנה שלי עוברת תהליך לא פשוט,וגם זה לא פשוט כאמא לראות מה היא עוברת.
אני מקווה שאהיה חזקה ולא אתפרק לאט לאט.
