זה היה בבוקר בהיר אחד,
זה היה שהישרתי מבט, זקפתי את ראשי והסתכלתי בעיניו.
הוא הסתכל עלי לכמה רגעים, התבונן לתוך תוכי וקרא את נבכי נשמתי,
ואז זה קרה, הוא משך בשערי, הוריד את ראשי לרצפה, שם את כף רגלו עליי,
ושאל - "אני שמח שלזונה שלי אין פחד, אבל מתי אמרתי לך שאת רשאית להרים את הראש ולהסתכל עלי?"
שתקתי, לא רציתי לדבר, רציתי לחיות בתוך הרגע הזה עוד כמה רגעים, להרגיש מושפלת,חסרת אונים וכאובה.
אחרי כמה דק' הוא הרים את החצאית שלי, וראה שאני בלי תחתונים, כנראה שהוא כל כך התלהב שהוא התחיל פשוט לכף כף לי את התחת.
ואני נושכת את השפתיים ולא מוציאה מילה, מתענגת על הכאב ועל החייה שיוצאת ממנו, זה נמשך לכמה רגעים.
ופתאום כף רגלו נעלמת, וידיו מפסיקות את מעשייו,
והוא הלך.
נשארתי בתנוחה הזו לכמה רגעים, התפללתי שיחזור,
שימלא לי את כל החוסר הזה, שיחזיר בי את תחושת החיות.
אבל הוא לא חזר נשארתי מרוקנת גם ביום הבא והיום שאחריו, בשבוע שאחריו ובחודש שבא.
ככה פתאום הוא בא ונעלם כאילו הוא לא שכן בליבי לעולם.
