אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

שלושת החודשים האחרונים היו לי קשים,

חוויתי משהו שלא חשבתי שיהיה עד כידי כך קשוח.

כאלו שמדברים איתך על זה ומכינים אותך לזה,שאומרים לך שאת יכולה להפיל בלי שום בעיה ושנותנים לך בהתחלה רק 24 שעות לקבל החלטה.

את מבינה שזה משהו רציני,

אבל את כבר מרגישה אותה,בועטת וחיה זזה לך בבטן ומרגישה כלכך מוגנת שם.

אז את מחליטה לתת לה חיים למרות שלוחצים עליך להפיל, אולי העדפתי לחיות בבועה אולי לא באמת הבנתי עד כמה זה קשוח.

אתם יודעים כשמדברים על משהו וכשחווים את אותו הדבר זה דברים שונים.

 בהחלט זה דבר טראומטי לחוות הריון לחוץ שכולו סביב זה אם היא תשרוד או לא, אני חושבת שכבר שם המצב הנפשי שלי התחיל להיות ירוד.

אנשים חושבים שאני מוציאה כאן בצט את כל מה שקורה לי בחיים האישים את כל העצבים ואת כל המכאובים שיש לי, בגלל זה אני "בריונית".

זהו, שיש לי קו מאד מנחה להפריד בין חיי האישים לבין הצט, אילו זה היה נכון,ממזמן הייתי פורקת את כל העצבים שלי והעצב שלי בצט.

אבל עובדה שרק עכשיו ידעתם שילדתי,שבכלל הייתי בהריון או שהתגרשתי.

הצט בשבילי הוא בריחה מהמציאות,כמו רבים שכאן.

אותה נל בצט זו אותה נל במציאות.

אני לא משחקת דמות מסוימת או לא יודעת מה.

ברור שיש שינויים קלים בין המציאות לבין מאחרי מסך אבל עדין זו אני לכל דבר.

אתמול בלילה לא יכלתי להרדם נתקפתי בהתקף חרדה קטן, התקפים שחזרו לי מאז ההריון.

למרות שהכל בסדר עכשיו שאני כבר בבית,

זה תמיד פתאום מגיח משום מקום ולא נותן לך מנוח.

טיפול אני צריכה זה אני יודעת, וכשהכל יחזור להיות נורמלי אלך.

אבל עד אז התרפיה שלי זה לכתוב כאן ולאבד את עצמי בצט.

אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת על זה,אולי צורך לפרוק,

או כי שמרתי תקופה ארוכה מידי בבטן והכל צף?

אני לא מחפשת נחמה,אמפטיה או עידוד.

אני פשוט רק פורקת במקום שבו אני יכולה בוא זמנית לעלות תמונה ולקבל צומי (;