זה לא האקט עצמו שפגע בי,
זה עצם הידיעה ששיתפתי והייתי אני והוא מכר אותי בשניה שיכל.
בתכלס הוא לא חייב לי כלום,
אולי רק כבוד וכנות שאני ננתי לו.
עכשיו אני לא יודעת אם אוכל עוד לשתף אדם ככה, אבל מה זה משנה שנים חייתי ככה וכנראה שזה ימשיך.
אומרים שחברים טובים תמיד נשארים,
אומרים שחברים זה כמו משפחה,
אומרים שחברים זה לכל החיים.
אבל כנראה שזה לא נכון.
שאין דבר כזה כיום.
שחברים זה עוד משהו מלא אגו ואנוכי כלכך שברגע אחד אפשר למחוק,ברגע רגעי אחד.
הפעם קשה לי,קשה לי, לשחרר.
הוא היה חשוב לי,עדין חשוב לי.
אבל אני לא מסוגלת, לא אהיה מסוגלת לסלוח אני בטוחה בזה.
אני במלא בתקופה נפשית לא משהו ועוד להוסיף על זה.
פעם ראשונה שחסמתי אדם מכל פלטפורמה אפשרית.
וזה כנראה מסביר את גודל הפגיעה שלי,ואולי גם הדמעות שממשיכות לזלוג מבין מילה למילה שאני מקלידה ותחושת המעוקה שהנה עוד חבר טוב תקע סכין.
אבל היי,
בסוף הכל עובר לא?
