אני כותבת כדי להוציא את זה מעצמי.
אני שואלת את עצמי איך הגעת למצב הזה?
האם עשיתי משהו לא בסדר בבית?
נתתי לך להתאמץ ממש ואז הלב קצת נשחק?
אני מקווה שהניתוח מחר יעזור לך,ותוכלי לחזור להסתכל עלי בעייניך הגדולות ולדבר איתי דרכן
או לתת לי לנשנש אותך ולשמוע את צחוקך.
מי היה מאמין שאני אתגעגע לבכי שאת עושה שאת נודניקית,או סתם לבכי שלך ולצעקות שלך.
בייבי קטנה שלי אני אוהבת אותך,
בבקשה תחלימי מהר ותחזרי לזרועות שלי.
קשה לי בלעדייך,וקשה לי גם בלעדי אחותך.
אל תשאירי אותי ואותה לבד,תהיי חזקה.
אני אומרת לך את המילים האלו כל יום שאני יושבת לצידך בטיפול נמרץ,לפחות התחלת קצת לפתוח את העיניים כשאת שומעת אותי.
אבל בבקשה תקשיבי לקול שלי ותצאי מזה מהר,
הורגת אותי המציאות שבה יש לי תינוקת ואני לא מטפלת בה, אלא א.נשים זרים שממזמן הפכו למשפחה שלנו.
אני אוהבת אותך ואני יודעת שאת חזקה ותלחמי ושתדעי שאני הכי מאמינה בך גיבורה שלי.
