אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

הרופא והאחים/ות יצאו אלי,

ולפי המבט העצוב ודמעות שהיו להם הבנתי, אבל לא רציתי להאמין.

רציתי להאמין שהם הצליחו.

כשהם אמרו לי שהילדה שלי הלכה, צרחתי אבל לא שמעו כי קולי נדם.

צרחתי שלקחו לי את הבייבי שלי,

צרחתי שהיא לא איתי.

הקונפליקט שהיה לי באותו הלילה,זה להכנס אליה ברגעים האחרונים ולהיות לצדה,אבל כל כך פחדתי.

פחדתי שיעשו לה החייאה מולי,אני הייתי מתעלפת.

אז הלב שלי נקרע בין להיות איתה לבין לא להיות איתה.

כל הלילה נכנסתי ויצאתי נכנסתי ויצאתי,ברגליים כושלות ורועדות.

אחותי לא נתנה לי ללכת לבד לשום מקום,גם אם רציתי לא יכלתי בקושי לעשות צעד.

הקול שלי נדם ולא שמעו את זעקותי,אבל הרגשתי אותם בכל הגוף שלי כי לא הפסקתי לרעוד ולבכות ולהלחם.

אחרי שניתקו אותה מהמכשירים,

הרמתי אותה עלי בחיבוק ענק ואמרתי לה,

תודה שהיא עניקה לי את הזכות לטפל בה ותודה  שהיא בחרה בי להיות אמא שלה.

ובקשתי ממנה שתיתן לי את הכוחות להלחם כמו שלה היה עד הנשימה האחרונה.

בקשתי ממנה לתת לי את הכוח לקום ולטפל בגדולה,ווואלה כנראה היא שמעה אותי,

כי עד היום אני לא מבינה איך אני עדין מתפקדת כשיש לי חור ענק בלב שמדממם.