בשבתות אני בעיקר נכנסת לדאון,
כי שבתות תמיד מזכירות לי משפחתיות ועצוב לי שהיא לא איתי.
אני מרגישה שאני בתוך כאוס אחד גדול,זה לא רק החור הגדול שנמצא בתוך ליבי,זה לא רק האובדן והאבל.
זו גם הילדה הגדולה שמנסה אותי כל כך,וקשה לי להכיל אתזה למרות שאני בהחלט מבינה את התסכול שלה.
אבל אני כבר לא סבלנית כמו שהייתי בעבר, אני מרגישה שזה נלקח ממני ברגע שהיא נפטרה או שזה שישר נפלתי למקום שאין לי טיפת פרטיות או קצת שקט לעבד את מה שעברתי ואת האובדן.
אני מפחדת לשכוח אותה,וכואב לי מידי לדבר עליה שלא נדבר בכלל על הסרטונים והתמונות זה דבר שאף אחד לא יצליח למלא את החלל הזה.
יש בי כעס עצום על אלוהים.
כי למה להעביר אותי דבר כזה?
הגעגועים הורגים אותי, הכאב שובר אותי ואני כל בוקר צריכה לנסות להיות שמחה כדי שהגדולה לא תרגיש שאמא שבורה ומפורקת עם חיוך על השפתים ומבט חלול בעיניים.
"..היא אומרת, אל תפסיק לפרוט על המיתרים
שגן העדן לא חרב,הוא רק החליף דיירים
שהחיים הם לא קורים,רק מוקרנים על מסך
עצום את העיניים,תישך את השפתיים
תשתה עוד כוסית ותשכח
שאני כבר אבודה,ואין לי דרך לחזור
והמלאך שאז שמר עליי,שוכב לו שיכור
המנגינה שמתנגנת באוויר,רק מסמלת
את הסוף שלי..."
