אני מרגישה שאני כותבת זה קצת משחרר אותי,
לא יודעת,
אבל השבת הזו הייתה כל כך עמוסה לי ריגשית.
אני פעם שמחה פעם בוכה ולרוב מתגעגעת.
אני מלאת רגשות אשם או שהן מלאות בי?
אני מפחדת מכל דבר,
אני לא יודעת אם זה החוסר אימון שיש לי בגברים או שזה בגלל שעברתי כל כך הרבה ב 10 חודשים.
החודש היא תהיה בת שנה,אני יודעת שאני אחגוג לה,
מאז שהיא נפטרה פרפרים באים אלי כל לילה עד הבוקר נשארים על החלון, ואני תוהה אם זו הדרך שלה להיות קרובה אלי אם זו היא בכלל.
זה קטע מוזר שמאז שהיא נפטרה זה קורה.
אבל אוף,
מתי אפסיק לבכות כל פעם שאשמע אותה או אראה תמונה שלה?
החוסר הזה לא נראלי שיש דרך למלא אותו.
כרגיל אני קופצת מדבר לדבר כי כזו אני גם בחיים.
השבוע יש לי 2 פגישות חשובות לגבי העתיד שלי,
אבל אני לא יודעת אם בא לי להתקדם?
בא לי להעלם קצת,
לתת לי קצת שקט בנפש.
להיות בלי דאגות ובלי אחראיות.
לרדת מתחת לאדמה בלי פאלפון או משהו כזה רק אני והספרים בעולם הדמיוני שלי.
אני רוצה למצוא מזור לנפש שלי,
למצוא את השקט שאני מייחלת לו כל כך הרבה זמן.
אולי הוא בפתח ואולי בחיים לא יהיה לי את השקט הזה.
אבל מה שאני יודעת בוודאות שאני חייבת לקום אכשהו ולתת את הכי טוב שלי מחר לגדולה שלי.
היא לא אשמה בשום דבר,
בלעדיה כנראה כבר הייתי יחד עם המלאכית שלי.
כי כרגע אין לי שום מטרה לחיות מלבדה.
