בשנה האחרונה התבשרתי שסבא וסבתא שלי מוגדרים כניצולי שואה, למרות שהם כורדים.
(כן תתפלאו אני חצי תיימניה).
מסתבר שהם הגיעו גם לעיראק.
הם לא חוו את מה שיהודי אירופה חוו אבל הם חוו אנטישמיות כמו רוב היהודים בעולם באותם שנים.
אני מניחה שגם אם הם לא היו מוגדרים ככה וגם כאישה מעדות המזרח,
היום הזה הוא יום שמאד קשה לי.
והמעשיים הם בלתי נתפסים כדי לקלוט אותם.
אני אולי אצא סאחית עכשיו,
אבל אני כאן הרבה שנים ומשום מה בכלוב היום הזה הופך ללעג וצחוק עכשיו בגדול אין בעיה עם הומור שחור,הבעיה היא שזה נעשה בפומבי שיש אנשים שזה יכול מאד לפגוע בהם.
אבל כאן הם חושבים שזה בסדר לפתוח חדר בשם כזה או אחר שצוחק ולועג ליום הזה או להלל את מח שימו וזכרו היטלר.
ולרגע לא עוצרים לחשוב מה זה עושה לאנשים שההורים היו ניצולי שואה או שהם נכדים/נינים של.
אני מקווה שכיום האוכלוסייה כאן קצת התבגרה ומבינה שזהו יום לא רגיל להומור שחור בפומבי ובטח לא ללעג או לצחוק.
וכמובן שיש לי המלצות לספרים ליום השואה מי שרוצה:
דואט ההבטחה (אזהרת טריגר, יש קטעים שקשיים לקריאה).
ופלר דה ליס
שניהם של דנה לוי אלגורד
מי ייתן שלא נזכה לעולם לשמוע,לחוות או לראות דברים כאלו מזעזעים.
נזכור את כל אותם יהודים ולא יהודים אשר הקריבו את נפשם כדי לנסות לחיות בעולם הזה ולא להירצח על ידי העוולות הללו.
♥︎
