לפני 7 שנים. 17 באוקטובר 2017 בשעה 4:17
טוב,אז היום כמעט מתתי וזה לא היה איכפת לי.
לא הזיז לי כלום.
יותר כאב לי על אבא, שלי שהיה צריך לראות את זה.
קיבלתי כבר צרחות.
אבל אני תוהה לעצמי לא צריך לפחד מהמוות?
אני לא צריכה, עכשיו לבכות בהיסטריה ולרעוד מבכי?
אני לא אמורה להגיד איזה נס ומזל יש לי?
ולנסות להודות לאלוהימה?
אני לא אמורה להרגיש שעברתי כל שהיא טראומה?
אני מניחה שאם אבא, שלי לא היה רןאה את זה , הייתי ממשיכה בחיי כרגיל.
אני משוגעת וטיפשה, זה, ברור.
כי זו הייתה אשמתי שכמעט מתתי.
בהחלט אני צריכה להזהר יותר.
אבל היי, אני בעבודה שמחה וצוחקת .
וחוץ מצעקות של אבא ושל המאסטר.
הכל מצויין איתי.
אני בהחלט דפוקה, או משוגעת או פסיכית.
אלוהימה אולי יודעת מה אני.
