לפני 6 שנים. 11 בדצמבר 2017 בשעה 17:18
מציפות את עיני והפעם לא מעצב.
רק מכעס, כעס לא מוסבר עד שהוא נעלם והחרדה מופיעה לה.
זה מדהים עד כמה שתחילתו של יום יכול להיות מהממם.
אך סיומו גרוע.
השדים שלי בכל מקום מתפרצים להם.
זה לא טוב בשבילי, למרות זאת, כשהיד נוחתת לי על הטוסיק והוא מושך את שערי בכוח אני נרטבת.
הפוסי שלי בוגד בי?!
הוא מזכיר לי את מקומי ואז מלקק את צווארי בתאווה ניכרת של געגוע.
אני מודיעה לו שכאב לא כל כך עושה לי את זה כבר.
הוא מהנהן בהבנה מביט בי, ועיניו בוערות משמחה.
איזה מאסטר *סאדיסט* יהיה שמח מזה?!
אלוהימה יודעת.
מסיימת את יומי, נוסעת לכיוון המרכזית.
הפאלפון מצלצל ויומי חרב.
השדים שוב בחוץ, הפעם משתוללים, אין מי שייגן עליהם.
חוץ ממני,
מפני המפלצת שאני.
