אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

אנחנו עומדים במרפסת שלי,

היינו אחרי ריב רציני, בחיים לא צרחנו ככה על אחד השנייה.

עמדנו בשתיקה רועמת ומביטים אל האופק.

אתה התחלת לצמצם  את המרחק בנינו, ובאת לחבק אותי מאחור.

ושפתייך מרפרפות על צווארי.

ואתה בן זונה, כי אתה יודע שהצוואר שלי, הוא החולשה שלי.

אתה מתחיל עם ביסים קטנים לאורך הצוואר שלי, אתה כבר יודע טוב מאד שזה ירכך אותי.
ובין ביס לביס אתה לוחש לי כל מיני דברים באוזן, אתה יודע שבעוד כמה דקות בין הרגליים שלי יהיה נהר.

אתה מת על זה שאני נרטבת מהדברים הכי פשוטים.

אתה שם לב שהנשימות שלי מתחילות  להיות איטיות ואתה מחליט לשגע אותי עוד יותר ומתחיל ללחוש לי באוזן-
עד כמה שאתה אוהב שאני כל כך רטובה ממך,
עד כמה שבא לך לזיין אותי כאן במרפסת ופאקינג לא איכפת לך מי נמצא בתוך הבית.
איך שבא לך שכל השכונה תשמע אותי צורחת מעונג, וכמובן שזה בזכותך.

ואני חסרת סבלנות שכמותי, מרימה את השמלה ולוחשת לך,
"תחדיר אותו כבר."

ואתה כאלו לא שמעת אותי, ממשיך לחרפן אותי עם הלחישות האלו באוזן ומכיוון שהפה שלך עסוק באוזן שלי, אתה מתחיל להביא את הידיים שלך לצוואר שלי

ומפי יוצאות  גניחות קטנות, אני מתחרפנת שיש ידיים על הצוואר,במיוחד על שלי.

ואתה חדור מטרה לחרפן אותי.
לא איכפת לך שאני רטובה ומשתוקקת להרגיש אותך.
לא איכפת לך שיש מצב שרואים אותנו.
לא איכפת לך מכלום. 

כרגע רק אני ואתה נמצאים בעולם שלך.