שש וחצי בבוקר,ברחובות העיר ירושלים הכל כבר סואן.
המחוסרי בית קמים משנתם הרדופה מזה שנים.
והאנשים מתחילים את יומם.
אני סוקרת את האנשים ברחוב.
ואחד תפס לי את העין.
אני מתקדמת לכיוונו וככל שאני מתקרבת ככה אני מבחינה באישה לידו.
הוא, נראה מוזנח וקצת לא בסדר.
היא, נראת מתוקתקת ומסודרת.
ואני תוהה מה הקשר בינהם.
אני מתקרבת עוד קצת ומתחילה להאזין לשיחה שלהם.
הם מבחינים בי, הוא ראשון,
ומתחיל לומר לי שכולנו בסוף נמות ובמיוחד חיה.
אני מתסכלת על האישה בעיינים שואלות והיא מתחילה להסביר לי,
זה דני השכן שלי,חיה זו אישתו.
הוא היה מפקד בצבא כמה שנים טובות,
הלך לאיזו מלחמה שהייתה, אני לא זוכרת איזו וחזר עם הלם קרב ופוסט טראומה, אבל עדיין הוא המשיך לשרת בצבא,
כאן הוא נכנס לשיחה, אומר לה ספרי לה מהמדינה עשתה לי, אני כבר סבא את לא רואה את השערות הלבנות שלי ?
אני סבא שלא ראה בחיים את הנכדים שלו ולא את הילדים שלו.
יום אחד כשהוא חזר לבית לקחו לו את הילדים אל מול עיניו ואל מול אישתו, בגלל מצבם הנפשי והפיזי, גם היא לא בסדר קצת,מסכן, היא לוקחת לו את כל הכסף ובנוסף מרביצה לו ומזמינה לו משטרה כל יום בערך זה ככה.
אני שואלת אותה -
אז הוא עכשיו הולך לעבודה ?
היא עונה לי -
לא, איזה הוא עכשיו בתוכנית שיקום בתלפיות .
אני זוכרת שבאותו בוקר לא הפסקתי לבכות באוטובוס.
מאז אין יום שאני לא תוהה מה עלה בגורלו.