פעם, כשהיה ממני הרבה יותר ותפסתי יותר נפח ומשמעות בעולם
הייתי מקבלת הרבה יותר יחס.
כל הזמן פנו אליי זרים ברחוב, מספרים לי כמ אני יפה, וכמה חבל שאני שמנה.
כל מיני סוכני דיאטות למיניהם. תמיד הייתי מתפלאת על רמת היצירתיות שלהם בפניה אליי..
מלהקים וציידי כשרונות של תוכניות טלוויזיה.
כל מיני נשמות אבודות שפשוט הרגישו בנוח איתי, בסביבתי או בשיחה איתי כי 'בטח השמנה הזאת לא חושבת עליי דברים רעים'
נכון... כי מוח של שמנה הוא מוח לא ביקורתי.
מוח של שמנה יודע להכיל אנשים אחרים.
מוח ולב של שמנה רואים רגשות מוסתרים. רואים אנשים.
היום, אני סתם רזה. רזה רגילה כמו כולם. כמו העדר שהולך ברחוב.
היום אני לא שמנה עם פנים יפות. היום אני רזה יפה ככל הרזות.
היום אני כבר לא נתקלת באנשים יצירתיים ואמיצים שמציעים לי דיאטה, כי אני כבר רזה.
היום הומלסים ונשמות אבודות כבר לא רואים אצלי פינה חמה ואוזן קשבת.
היום לפעמים מוותרים גם על פניה אליי בכלל! כי בטח היפה הרזה הזאת יש לה איזה קטילה עסיסית בשבילי .
היום מקבלים אותי למקומות עבודה על סמך היופי שלי
ולא הכישורים. איזה כיף להיות יפה ורזה ומלאת כישורים שבכלל לא מעניינים את המעסיק שלך!
כי מספיק שאני נמצאת במקום,זה מביא לקוחות.
כשהם מגלים שיש לי גם דעה, כישרון, קול עצמאי ואופי של שמנה באופן כללי...
הופה. התקלתי אותם.
חמודה חמודה.. תישארי בשקט בפינה.
אם הייתי מחפש שמנה דעתנית הייתי מביא אחת כזאת.
את לא יכולה להיות יפה כשרונית שנונה חדה ודעתנית
את לא מתיישבת לי במשבצת.
את לא פה ולא שם
את לא שום דבר שהכרתי.
לכי מפה עוף מוזר..
לכי.
אני אמצא מישהי שקל לי לשבץ במוח. כי קשה להתמודד עם מי שאת. מי ומה את בכלל?
טוב לכי. ביי.