תסתמי ותפשקי

היתה אחת, חייכה בנימוס, ציחקקה מכל שטות גם כפירקתי לה את ה"כוס".
היתה אהבה עדינות ורוך, לבסוף נתגלה כי כאב עדיף עליה לאין ערוך, תחילה נזדעזעתי חושי הפולניים אמרו לי כי טובה לא תצא מזאת, מייד התייחסתי אליהם בביטול והחלתי במלאכת המחשבת של שחררור כל היצירים, עשיתי כל מה שעלה על בדל מחשבתי, אך כמו לכל דבר טוב גם לכך היה סוף וכך כשהיתה בעונתה ואיברי בעכוזה עלתה המחשבה.
והיא היתה הראשונה שבזכותה עלתה התהיה, האם כל אישה רוצה להיות זונה? מייד עניתי לעצמי:
אחת רוצה להיות רק הזונה שלך.
אחת רוצה להיות זונה של כולם.
אחת רוצה להיות זונה כלפייך.
אחת רוצה להיות זונה כלפי כולם.
אחת רוצה שתרמוס אותה עד אובדן הכרה.
אחת רוצה לרמוס אותך.

החלטתי לעשות מעשה וזרקתי את הזונה, שתמצא מישהו אחר שידע להעריך את כישוריה במיטה ויצליח להתעלם מחוסר יכולתה להתעלות מעל עצמה.

מצאתי עצמי יושב אל מול הים, אדיש ולא נפעם.

האם אישה היא סתם חפץ, או שותפה לחיים? האם שותפה לחיים יכולה להיות חפץ?
שאלות אלה כה סבוכות עד שכשראיתי בשעון היד כי חלפה לה רבע שעה תמימה מחיי החלטתי לא להחליט.
בעבור זמן הבנתי כי כל אישה היא חפץ חלק מהזמן, החלק הזה של הזמן אינו תלוי רק בה, אלא גם תלוי במי ומה שנמצא בחברתה.
ברצותה היא מחפיצה את עצמה והופכת עצמה למושא תאוות גברים, ברצותם הופכים הם אותה למושא תאוותה (ולמרבה הפלא גם כשהיא ממש אינה מרגישה כך).

ועל כן תשובה ניצחת בפי לכל אדם, תאמר לי מי אתה ואומר לך מתי אתה באמת אתה!