אני חושבת שכשאבא שלי מת משהו בי כבה.
ציפיתי לכאב עצום, לבכי, לשברון לב.
במציאות חוויתי הקלה.
שנים של להיות צמודה אליו, לדאוג ולטפל, בזמן שברור שהוא לא רוצה בקרבתי. הדאגה שלי הכעיסה אותו. זה לא הפך אותה לפחות הכרחית.
נשמתי כשזה נגמר. הוקל לי, פחדתי שזה ייקח יותר זמן אבל הוא מת שבוע אחרי שחיברו אותו למכונת הנשמה. בכיתי בבית החולים, נפרדתי יפה. הודיתי לצוות. כמו שצריך.
הלוויה הייתה מוזרה. לא בכינו. לא ספדנו. הלכנו מאחורי הגופה והחזקנו ידיים, כל האחים ואני. אמרתי קדיש איתם. תהיתי אם אנשים חושבים שאנחנו לא אוהבים את אבא כי אנחנו לא בוכים, או שחושבים שאנחנו בשוק. ככה גם בשבעה. לא בטוחה שידעתי בעצמי מה התשובה.
לקח לי זמן להבין שעל אבא שלי התאבלתי מזמן. הרבה לפני מודעת האבל וזיהוי הגופה. שכן בכיתי עליו, כשהוא עוד היה בחיים. צל של האבא שהיה לי.
אני תוהה אם זו חלק מהסיבה שאני מרגישה כל כך כבויה. כל כך מנותקת רגשית מהכל. אני לא בטוחה אם הרגשתי ככה לפני השביעי. אולי כן.
את החוויה האנושית הכי בסיסית, המשותפת, כאב של אובדן של הורה, לא הרגשתי באמת. לא כמו שאמורים.
זה כאילו מאז אני לא יודעת איך מדברים רגש.
נ.ב.
התאמנתי היום. לא עשיתי את זה כמעט מאז שהוא מת. עליתי במשקל, הציצי שלי נשפך מהלמעלה של החזיית ספורט. אם היה לי מנוי הייתי מעלה תמונה כדי להקליל את האווירה, אבל אין, אז תדמיינו.
