אני כזו, זה כמעט בילתי נשלט אצלי.
אני נותנת מלא מלא.
המון ממש.
כמעט שבלי ברקסים, בלי מנגנוני הגנה, ובלי חומות.
נקי.
אוהב.
עם כתפיים רחבות שיש לי, ועמוד שדרה וחוזק פנימי לא מועט.
ללא רוע וללא זדון.
באופן (שונאת את המילה הזו-) מתמסר.
גדולה מהחיים.
"סאבית סאבית, אבל לפניך" , כזה :)
אני נותנת מתוך מקום של בחירה בטוב ומתוך מקום של הטמעת שורשים של חוזק.
מתוך רצון בעשיית טוב ומתוך סאב שבי, שלא אוהבת ולא רוצה להכיר דרך אחרת.
וזה מפחיד.
מאוד.
כי יש כבר שריטות מלחמה נפשית,
לב פצוע שידע מהלומות של אכזבה ושל כאב.
של בגידה במהות, ושל ויתור על הוויה.
של הזנחה פושעת.
של ראייה שקופה.
של אגואיזם טהור ושל אדישות קיומית.
לאהוב זה לשחרר את המקום הפגוע הזה בלב.
זה להביט לך בעיניים ולסמוך עליך שלא תפגע בי,
שתשמור עלי.
אז הנה אני, מרימה ראש (כי אין דרך אחרת עם כל הגובה שלך) מסתכלת עליך ישירות.
הבט בי גם, למטה.
אני סומכת עליך.
סומכת עליך עם הגוף שלי, בעוד עיני מכוסות, ואוזני משוללות זכות שמיעה.
סומכת עליך עם התנועות שלי, ועם האויר שאני נושמת.
סומכת עליך לחדור לכל נקבי גופי ולתבוע עליהם בעלות ככל שיתחשק עלי.
אבל אתה יודע, לתת גוף זה קל.
אני סומכת עליך גם הרבה מעבר לכך.
סומכת שתשמור על נפשי העדינה.
ועל החיוך שלי, שלא יורד לי מהפנים כבר חודשיים,
ובעיקר,
סומכת שתשמור על הלב האדום הזה שלי,
שגומר וגונח וזועק,
אותך איתך עבורך ובישבילך,
אבל גם רגיש מאוד,
ושביר.
קצת כמוני.
אני סומכת עליך.
מאוד.
תשמור עלינו פשוטים.
