יומן מסע

ואני מכינה ארוחת ערב ומהרהרת על 180 המעלות השונות שלי.

פעם עבדתי ללא הפסקה. שעות, על גבי שעות, במשרד, הרבה אחרי שאחרים כבר הלכו. זכיתי למופות והצטיינות. וזה נכון שאני טובה, אבל האמת היא? שפשוט לא רציתי ללכת הביתה. 

היום אני עושה את המוטל עלי על הצד הטוב ביותר שאני מסוגלת. אבל לכל יום עבודה יש סוף. ואני מרגישה בבית כשנפתחת דלת הבריח שלי. אני מרגישה הפסקה מהקדחתנות. ורוגע.

אין בי צער על המעשים שעשיתי כדי לא להיות בבית. וגם לא על הבלחות האושר שהרגשתי. אפילו שגם הן, סופו של יום, היו לא יותר מפטה מורגנה.

180 מעלות.

פעם הכל היה שלנו. שלו.

זה ממש הקן *שלי*. גם בזכות הרהיטים שבו, וגם בזכות הארגון שלו, וגם כי כל אשר בו הוא כבר לגמרי שלי. איש לא יוכל לקחת לי אותו יותר אי פעם, באיזו טענה קיקיונית.

מי שאומר שאין מחיר לחופש לא שילם מעולם מחיר עבור החופש שלו. יש מחיר והוא גבוה.

ואולי אני אוהבת את הקו שלי כך כל בגלל המהפך שהוא עבר, והתושיה הרבה שהייתי צריכה לפעיל כדי להפוך אותו. 

הכל בלעדי שלי. 

שלי.

מבלי לגרוע במקומות אחרים. 

180 מעלות.

שנאתי שבתות. לא רציתי שהן יגיעו. וכשהן כבר באו חיפשתי איך להעבירן. הרוטינה של השבתות והשגרה שהרגשתי שנכפית עלי, בתוך בדידות גדולה מאוד- איננה עוד.

היום כשאני לבד, אבל אני כל כך לא בודדה. 

שנאתי חגים. שנאתי ממש.ברמה הייתי מסתכלת על השעון וסופרת את השעות שיעברו.

מתנדבת לשטוף כלים בארוחות משפחתיות הומות אדם כדי שהזמן יעבור מהר יותר. 

רק שיעבור כבר.

איתך העברתי את כל הסגרים שהיו. ואת כל החגים חגגנו יחד. לבד בחיבוק. ואני רוצה עוד ככה. לבד בחיבוק. אני רוצה ככה עוד הרבה.

החלטה שלנו מה לעשות בחופש שלנו. כשאתה מקשיב לי. באמת מקשיב לי. אתה יודע כמה זה נדיר לי, שמקשיבים לי, אהוב שלי?

180 מעלות.

האינטימיות היא חמקמקה. היא ישנה ואז היא איננה עוד. ובהעדרה אין יותר כלום. אין סיבה ואין טעם. יש מוות של נפש ועזבון.

אני חייתי ככה הרבה מאוד זמן. יותר מדי זמן. מתוך מקום של חולשה גדולה ומצוקה והרגשה של לא מגיע לי, וגם חוסר עמוד שדרה להגיד מה אני רוצה. אולי כי שנים התרגלתי שמה שאני רוצה לא יהיה.

אז הוא ועוד איך יהיה.

כי מגיע לי אינטימיות אמיתית.

וזה אינטימי אצלינו.

אמרתי לך בצחוק לפני זמן מה,  שזה מרגיש כאילו אנחנו נשואים כבר מלא זמן. כי זה אינטימי לי . זוגי. שלנו. יקר מפז וכל כך , כל כך נדיר. עובד. אמיתי.

גם בדברים הפחות יפים.

וזה נכון שאני פוחדת לפעמים שאולי אני לבד בזה, ואולי שוב אני טועה, ואז אתה מנחית אותי לקרקע ומוכיח לי שאתה פה.

וכשאני איתך, בכירבול, זה רק משלים לי את השקט שלי, ואת המקום הטוב הזה שלי בתוך חלקת האלוהים הקטנה שלנו. 

ממה בנויה אינטימיות? הסקס המטורף, משוגע ממש? הבדסמ המוקצב, לפי החלטתך, וכל כך ממכר?

האפילה שלך? הסאבמיסיב שלי? היציבות הריאליסטית של שנינו? הסודות שלנו? 

קבלה של טעויות עבר?

טבולה ראסה?

רצון משותף?

ואז אתה מניח לי לנוח, ומבשל לי. ולי נותר רק להתמוגג מהדבר הזה שהוא אנחנו, ולהגיד לעצמי שכנראה עשיתי משהו טוב פעם, אם מגיע לי כל הטוב הזה.

עשיתי משהו ממש ממש טוב, ששלחו לי אותך.

עשינו משהו טוב ליצור את הדבר הזה, בינינו.

180 מעלות.