למה זה היה לי חשוב כל כך?
הנה היום הקשוח הזה נגמר.
והוא באמת היה קשוח מעל הממוצע, אבל הנה הוא מאחורי.
ויש לי קצת פנאי לשכב במיטה בשקט שלי ולחשוב עם עצמי למה זה היה לי חשוב.
אולי כי לא עשיתי את זה עד כה עם אף גבר אחר.
אולי כי לערבב דם בדם באופן הזה, מוסיף עוד עומק לקשר, כי אין מזה דרך חזרה.
ואולי דווקא כי זה נעשה כדי להתמודד עם הפחד האישי שלי מפני צעד שכזה.
כי זה מפחיד לסמוך ככה.
זה מפחיד לתת.
זה מפחיד להוציא לאור את מי שאני רגילה בדרך כלל להצניע- אותי.
לפני זמן, כשעוד הייתי הרבה יותר תמימה, זה לא הפחיד אותי כלל. זה היה טיבעי. חלק מהזרימה של החיים. לשתף.
אחר כך למדתי לסנן. להרחיק. למדר. לבנות חומות
ישנה חשו וישנה ××××. שני קווים מקבילים שלא ייפגשו אף.פעם.
שום דבר שקשור לשתי אלו לא היה מצטלב לעולם.
אולי זה היה חשוב לי כל כך,כי בעיני, זו היא התחלה של גשר. בין האחראית ההיא- שיש לה מחוייבויות אין ספור, ומשכורת של שכירה וחשבונות חשמל,
לבין הזו, שאוהבת לשמוע אותך מדבר. שאוהבת להריח אותך, לעשות דבריך. שמרגישה צורך לשבת למרגלות רגליך במועדון. שמרגישה גאוה, לקרוא לך - אדוני האימתני (אפילו שזה לעיתים חצי בטיזינג)
שאוהבת בכנות ובתמים להיות שלך. סאבית שלך.
שאוהבת שאתה קרוב.
ומעבר להקרבה של השקט שלך, והזמן שלך, שאני יודעת שחשוב לך,
אני מוקירה מאוד , ואני מעריכה.
אני רוצה להגיד לך, על הבמה הפומבית הזו, שאני מרגישה שמוקירים אותי ושאני מוערכת.
זה צעד מלחיץ. מאוד מאוד.
אבל הוא מרגיש לי נכון.
כאילו זה בסדר להיות אני. חשו.
אני לא בטוחה אם אתה מבין את זה,
אבל נתת לי מתנה היום.
גדולה.
תודה
ותודה שבאת.
