יומן מסע

"לא" אני אומרת לו בקול שפוך מעייפות, מושכת את ההבהרה. זה נשמע ילדותי, אני יודעת. אבל לא אכפת לי. לא ישנתי טוב, לא ישנתי מספיק, ואני עייפה..

"אני צריכה לקום לעבודה ואני מאחרת כבר". סיימתי להתבכיין והתחפרתי עמוק יותר במיטה.

זה לא מבלבל אותו,

הוא הופך אותי בכח על הבטן, מפשיל את המכנס ששימש אותי כפיג'מה, וחודר. בכח.

אני שתוקה לגמרי. כועסת. מתרחבת תוך דקה, בכאב קל אך מוכר.

זועפת קוצפת מבפנים. מתגברת על עצמי.

הוא בשלו. 

יוצא לשניה, מרים אותי בכח לדוגי, וממשיך.

זה מתחיל להיות נעים.

אבל אני ממשיכה להיות שתוקה. 

"אני מאחרת לעבודה" הקול שלי כמעט נעלב.

"אל תתחזרי. יש לך מספיק שעות נוספות החודש. אז תאחרי קצת".

ואני נשברת.

ומתמכרת לתחושה שלו בי.

הוא הודף אותי בכח מדוגי לשכיבה על הבטן. אני מתחילה לגנוח קלות. להתנשף. להתמכר לתחושת המלאות.

אבל הוא נשלף ממני באותה המהירות בה הבטן פגשה את המזרן.

"קפה?" הוא שואל בנונשלטיות.

"לא. בבקשה לא. עוד קצת. בבקשה תחזור"

אני שומעת את הגיחוך שאין.

ולא אכפת  שאני פתטית ככה ועד כמה, כל עוד הוא חוזר וממלא אותי.