יומן מסע

לפעמים אני תוהה אם הוא זוכר שאני לא מאוננת בלעדיו.

כל האורגזמות שלי- הן שלו.

הוא לא ביקש את זה ממני ולא דרש.

ולא בטוח שהוא צריך את זה באותה המידה שיש בי את הצורך הזה לתת לו את זה.

אבל זה לגמרי לא משנה.

זה כך. וזה לא ישתנה.

כי זה מפתח אצלי את הרגשה הזו,  המיוחדת. של חרמנות בואך סבל אנושי. 

ההרגשה הזו של הקושי , על גבול הבכי. אכזריות כמעט.

כשהדגדגן זועק לי בתחתונים,

ממש כמו עכשיו,

ממש הרגע,

ואני מדמיינת אותי מוצלפת, מדממת, מרחפת, מוכנעת, נלקחת,

ואין לי מנוס והיד שלי מלטפת את חרמנותי מבעד למכנס,

ואז אני קוטעת את החולשה הזו באבחה אחת פתאומית.

ושוקעת בתוך העולב הפטתי  הזו שאני,

ונוזלת,

עבורך ובישבילך,

מחכה לך,

לתת לך את כל מה שמצבר בי.