יומן מסע

אני לא יודעת להתאפק או להיות מאופקת.

לא יודעת איך עושים את זה בדברים הכי בסיסים שיש.

לא עם סקס.

לא עם בדסמ.

לא עם שום דבר שמצוי כנראה בבסיס פירמידת המאסלו שלי.

אולי זה קשור לכך שזה נמנע ממני שנים על גבי שנים, אבל עכשיו אני לא מסוגלת להכיל את הרצון העז המתפרץ ממני, את הרעב הבילתי ניתן לריסון.

כל מה שאני רוצה זה מכות בישבן עד שהוא יוכל לקבל את הקיין, עד שפסים פסים יצבעו עליו, אולי אפילו קצת דם יבצבץ בקצה העור, בנקודת המפגש. עד שהוא יהפוך שחור משחור. 

ואחרי זה, כשאני כבר רכה רכה, נקייה כמו שטיח שחטף מנתו,  פשוט תשתמש בי.

תשתמש בכל חור שלי רק כדי להוכיח שאתה יכול. רק כדי להנות ממני חומרית, כדי להטמיע בי את כוחך מעלי.

כאילו והייתי שם לשימוש בלבד.

בלי רחמים.

בלי עכבות.

וגם אם יהיה לי קשה, ולבטח יהיה לי, תשתמש בי בכל מקרה. גם אם איילל. גם אם אזעק. 

תחדור לי לנשמה דרך הגרון,

תעשה לי מסג' בלב דרך החור הצמוד מאחור,

תיקח אותי, כמו שכלב ציד לוקח כלבה.

בכח.

באלימות.

כי זה מה שאני. זה מה שתמיד הייתי.

כלבה.

שלך.