יומן מסע

אחרי יום עבודה, הוא מביא הביתה אוכל טעים וטורח במטבח להכין אותו לשנינו.

זה אכן נורא טעים.

הוא יודע,

לכן הוא שואל "את רואה שאני אוהב אותך"?

"לא בזה" אני עונה בנחת ומתכוונת לזה. "זה כן מוכיח לי שחשבת עלי הערב, בדרך הביתה" אני מחייכת חיוך ענק.

"זונה" הוא אומר בקול שקט. מסנן. כמעט לעצמו.

מה שמוכיח לי שהוא אוהב אותי זה המעשים שלו.

העשיה דרך הידיים.

החיבוק הענק בלילה, כל הלילה מבלי לשחרר, 

העזרה הפיסית, כשאני צריכה אותה, מבלי שאני מבקשת,

הנוכחות שלו כשאני פוחדת, או כשאני בודדה, 

הספייס , כשצריכה קצת אחרת,

ההכלה בדברים הפסיכים שהגוף שלי צריך,

הויתור על עצמו במעשים קטנטנים כדי להיטיב איתי ולשפר לי,

המאמץ שלו להוציא אותנו לטייל כי אני אוהבת, אבל הוא 'לא שונא',

הדאגה המתמדת לשלומי ובריאותי, תמיד, בכל רגע ובכל מקום, אפילו שלפעמים זה נורא מעצבן. (מי לכל הרוחות בודק דופק בסשן???)

אני יודעת שהוא אוהב אותי בגלל האהבה שהוא *מראה* לי.

דרך הידיים הגדולות והרכות שלו.

דרך היום יום שלנו, בסקס האגרסיבי המהמם שלו, שמאיים לקרוע אותי, ושאני זקוקה לו כל כך,

דרך הכאב, שזר לא יבין, אבל האחוריים שלי מבינים היטב,

דרך הבדסמ שלנו, בשפה המיוחדת שלנו שחיברנו יחדיו, שלמדנו לזרוע זה בזו, בזוגיות שיצרנו לנו.

אני יודעת שהוא אוהב אותי, אפילו בפעמים בהם הביטחון שלי ממש בוגד בי, ואני נזקקת לשמוע את המילים עצמן בצורה מפורשת וגלויה,

אז בקול רך , או חושש אני שואלת אותו -

"אתה אוהב אותי"?

והתשובה המיידית, כמעט תמידית ואטומטית לא מאחרת לבוא-

 "לא סובל אותך"

ואז,

חיבוק,

ונשיקה.