הרוע הסאדיסטי יוצא ממנו כשאני הכי לא מצפה לו.
אם בדרך כלל יש בי מאבק מנטאלי, עבודה פנימית שנדרש ממני לעשות כדי להגיע לנקודה הספציפית הזו שבה אני מרגישה למטה , הרי שהתפרצות הרוע שלו באופן הזה מכניס אותי מיידית לנקודה הנחשקת הזו, בה אני הופכת כלי לשימושו, או קנבס לכאב שהוא מעניק.
הנקודה בה הנפש שלי נרגעת.
הנקודה בו אין בי פחד קיומי או חרדה או ספק.
המקום היחיד בו אני מרגישה יפה ונאהבת, טובה מספיק. המקום בו אינני בודדה בעולם.
המקום בו כל המצברים שלי מתמלאים, ויש לי שמחה אמיתית בלב.
נדירים הרגעים בו הרוע יוצא ממנו הוא מיני.
הוא יותר בענייני כאב ופחד ומניעת תחושות, והמיניות, בדסמית ככל שתיהיה, באה ממקום שונה.
אז כשיוצא לו הרוע הסאדיסטי באקט מיני, זה מטיס אותי מיידית למקום הנחשק שלי.
הוא מזיין אותי חזק, יוצא ממני ונדחק לתוכי בכח רב, כך שאני מרגישה אותו בפאתי הרחם, הוא מקבע אותי למיטה במשקלו, בכוחו, ללא רחם, עד שכל המצעים תחתי נרטבים ממני.
ואז , כשאני בטוחה שנרגעים עכשיו ומגיע השקט, הסאדיסם באמת יוצא. הוא מצמיד את הראש שלי למפשעתו ומזיין את הפה ללא רחמים.
יש לי דמעות של חנק ואני מריירת, אבל זה לא מעניין אותו, הוא רק סוטר לי ומושך אותי חזק יותר על הזין שלו "עד למטה אמרתי לך, עד הסוף".
הוא לא נגעל ממני כשאני הכי מגעילה שיש.
~~~~~~~~~~
יש משהו פשוט, ונכון ואמיתי בסשנים כאלה.
פשוטים לכאורה, אבל לא פשוטים כלל.
כל מגע שלו בי, אחרי ההצלפה, הופכת למאגית,
כל הגוף רוטט אלי,
כל הדם הזורם- נע בזכותו,
ונשימות שלי- שייכות לו.
והיופי במקרים כאלה, בסשנים כאלה, שהסקס הופך לתפאורה.
הבדסמ היא המנה העיקרית, הוא הקרם של הקרם, הוא טופ. לא עוד איזה פורפליי לזיון, או לחדירה. אלא הנושא, המושא, ומילות ההקשר, וכל חלקי המשפט גם יחד.
זה העניין כולו,
וזה מחייה אותי.
