יומן מסע

באופן מפתיע,  ולמרות הזמן שעבר מפעם שעברה, הפעם אני לא זקוקה להרבה חימום. 

כשאני אחשוב על זה אחר כך ברכב הביתה אני אצליח להבין את זה- ככל שהוא אכזרי יותר בהתנהגות- ביחס במילים- קל יותר במיינד לקבל את ההיבט הפיסי היותר קשה. 

ואני זקוקה לאכזריות הזו.

ברמה הנפשית שלי. 

משהוא מאוד סאבי בי נפתח וההגעה למקום הזה, למטה, כנועה, פשוט וחלק הרבה הרבה יותר. טיבעי יותר.

במקום הזה, הוא יכול לבקש ממני שם הרבה מאוד, ולקחת אותי רחוק יותר, כל פעם עוד קצת.

ואני מרגישה את הרוע המהמם הזה, כל הסשן.

אני שומעת אותו מדבר, עם מילים ובלי מילים. 

מזיז אותי למקומות שנדרשים לו בעדינות,

מתעלם מפיתולי הגוף שלי שסופגים לאט מעט ומתקשים להחזיק בתנוחה. 

מתקדם איתי בסבלנות, בחום ובמגע, אבל נותר אכזרי. 

הוא לופת אותי חזק בשיער ומוביל את הגוף שלי לעמדות לא הגיוניות לקבל בהן כאב.

הסטים עם הספנקר, כשראש מוטה לאחור, וכולי מנסה לאזן את עצמי כדי שעור הקרקפת ישאר במקומו, ארוכים ובילתי מתפשרים. 

ואין לי אפילו הזדמנות להתפתל.

אחר כך יגיע הקיין.

הרבה קיין.

הגוף סופג ואני נמסה.

אנחנו לא בסשן. 

אנחנו רוקדים.

הגוף שלי לא מסתמן בקלות. לא יודעת אם זה מגניב או מבאס.

אבל אם מצלמים ממש ממש מהר, משהו בכל זאת נשאר.

~~~~~~~~~~

תחילת סשן.

יש הרבה אנשים, ואין הרבה מקום.

אני עומדת מולו. הקרוס מאחורי.

הוא מסתכל לי בעיניים,

לאט לאט, אני רואה את המבט בעיניים מתחלף למבט האחר, ההוא. 

"את תשלמי ביוקר היום"

והוא מסובב אותי לקרוס ומוריד לי את הראש מטה. 

מתחילים.