יש לו ידיים גדולות.
הוא כל כולו גבוה וגדול, רגלים, כתפים וגם- ידיים.
זה נעים לי.
נעים לי כשהיד הגדולה שלו חופנת לי את השד. ולוחצת אותו עד שאני צווחת במחאה. אני רגישה בשדיים.
או כשהיד שלו מכסה לי את כל הפרצוף, כשבא לו, וחוסמת לי את כל דרכי הנשימה.
והכי אני אוהבת את היד הגדולה שלו כשהוא תופס לי את הפנים אחרי יום עבודה ארוך , מתכופף אלי, ומדביק לי נשיקה. רכה רכה.
אני אוהבת את הגודל הזה ולהרגיש קטנה מולו.
ונאהבת.
ומוגנת.
אני אוהבת שאני לא צריכה להסתיר ממנו מה ומי שאני. את הדברים הטובים. ואת הפחות טובים.
אני אוהבת שאני יודעת שאני אהובה מספיק אצלו בלב להכיל את זה.
מותר לי להיות מינית פשוט כי אני כזו. לפעמים קרה וחסרת אמפטיה. ולעיתים גאוותנית מדי ויהירה. ופעמים אחרות פשוט אגיאיסטית.
ומותר לי גם לרצות בדסמ, עמוק וכואב. עם מקל.
ומותר לי להתלהב מבדסמ איתו. ללבות את האש הזו מדי פעם בשמן של שנינו.
ובד בבד מותר לי להיות גם האדם בוגר והאחראי שאני. כזה שמגדל ילדים ומשלם חשבונות.
כבר כמה שנים ברציפות, כל יום כיפור עד עכשיו הייתי כותבת פוסט בסגנון "אני לא מתנצלת". הוא תמיד היה כתוב מהלב ותמיד, כמה שלא ניסיתי לברוח מזה, בסופו של יום הייתה בו נימה התנצלותית.
אני לא חוששת להתנצל היום.
אני לא מרגישה צורך להלחם על מה ומי שאני, ואולי בגלל זה, אני יכולה להכיל בקלות רבה יותר, שאף על פי שמעשים שלי היו נכונים לי ולנפש שלי,
הייתה בהם מן הפגיעה באחר.
אני יכולה להבין את זה ולהתנצל על זה היום.
ואני אכן מצירה על כך מאוד.
סליחה.
אני לא יכולה ואין לי שום כוונה, להתנצל על החיים שלי.
שמלאים באור ובאהבה, ובמילוי צרכים אמיתיים של נפש.
הוא כבר ישן.
תיכף אני אכבה את האור ואצטרף אליו.
ואני אחבק אותו חזק חזק. ולא אתנצל על זה לעולם.
